אתמול היינו אצל הרופא, חיכינו רק ... שעה.

אחרי שיחה, המליץ ונתן תרופה חדשה. ריספרדל.

והתווית שלה בין השאר מתארת במדוייק את המצב של הבן.

השיחה עם מנהלת בית הספר שלו התברר כי הרבה ילדים שם מקבלים תרופה זו.

הלך היום לבית הספר.

בינתיים לא קבלתי טלפון .... כלומר קבלתי כמה שיחות , אך אף אחת לא משם.

כלומר , אפשר להסיק , אפשר לקוות ....

בקיצור, אחרי 3 ימים בבית , סוף סוף קצת זמן לעצמי.

וזה המזל הטוב שלי - היום לא עובדת .

אז מה עשיתי ?

1.  רשות החניה - רפורטים משנת 96,95 , 98 - טוב שנזכרו...... חפשתי ומצאתי את הניירת .

2. העיריה - הודעות על חובות לא ברורים . סודר. לא צריך לשלם כלום.

3. בנק - ביטול הוראת קבע אחת, ברור על חיסכון . העיקר - מחכים בתור.

4. קניות

5. מטבח מבולגן , בית הפוך.... ואני כאן.

עוד מעט נסע לקחת את הבן.  חוג אופניים היום.

שלושת הימים האחרונים בבית עם הבן , העלו בי מחשבות רבות.

הערות שקבלתי על  "למה לא תסדרו אותו במקום מחוץ לבית ? "

מגיע גם לכם מנוחה ,  כמה זמן עוד תוכלו לסחוב ,

אין לך זמן לעצמך ,  וכ"ו

התגובה   שלי : מה פתאום , הוא עוד צעיר .

כמה מקומות שראיתי , לא עוררו רצון , בלשון המעטה,  להשאיר שם את הבן.

ובבית הוא יקבל יותר. העיקר - יחס , אהבה.

אני יודעת , עוד 4 שנים יגמור את חוק חינוך חובה ( בחינוך מיוחד עד גיל 21 )

ואז באמת לא תהיה ברירה.

אבל עד אז ישאר איתי, איתנו, בבית .

קשה ? לא כל כך

מגביל ? בהחלט.  לצאת ככה סתם לסרט, לחברים, ליום יומיים לנופש ..

מונע הזדמנויות - כן , קשה לצאת להשתלמויות, או אירועים .

אבל

הוא הבן שלי , וכל עוד באפשרותי, ובכוחי - הוא ישאר בבית .

עם הגיל (שלו ) המצב לא נהיה קל יותר.

אבל לי זה עוזר - חייבים להשאר "צעירים ורעננים"  איתו.

מנסה לחשוב - איך זה יכול היה להיות :

   הוא בן 16,  צו ראשון ( שהגיע כבר) , חברים , פעילויות .

   ואנחנו - נוסעים כרצוננו - סוף שבוע לכאן, כמה ימים לשם, מחליטים מהיום להיום ...

 חלומות .

המציאות מכתיבה לכל אחד את נוהל החיים שלו -  ואלה החיים שלי.

באהבה מקבלת אותם.

והיום אומר

מחר - יהיה טוב יותר.

מחר - נחייך . ( גם היום !! )