כבר הרבה אחרי חצות.

רכבנו היום על האופניים.

התחלנו ב- 4:50 , אור אחרון ,  וכמו בשיר 

 הם רוכבים ושרים

בשבילים, בדרכים

הם רוכבים

לא לבדם

שם בפרק

אל מול הים

חזרנו בחושך.  

הציוד הועברו לפני חודש למקום אחר בפרק, לשני קונטיינרים מצוקמקים  ,עקב  עבודות של חברת החשמל .

משני קונטיינרים מסודרים, ממקום מסודר עם תאורה ומים , למקום חשוך, בקצה השני של הפרק.

מסובבים רכב להאיר, כמה פנסים. ממש הרגשה של מחנה .

בחלק מהרכיבה היום החליף אותי אחד המתנדבים. רכב איתו,  קצת יותר מהר ממני.

 והבן - מבסוט.  כשחזר  - " אני רוצה עוד  עם ארל'ה "  , אבל הפעם לא התעקש יותר מדי.

התעייף. מצב  נדיר .   כן, התעייף.

אולי נבקש מתנדב כל פעם.    ( אבל במחשבה שניה - מה איתי ??? :-))

חזרנו הביתה.  כבר בדרך התפתח לי כאב ראש.

כמו מקדחה המנסה למצא דרך החוצה מהמצח.

כל הדרך פינטזתי  : נגיע , כדור , מיטה.

הגעתי. (7:15 )

ומה מצאתי ?   בעל מקופל לשניים.

עומד (?) מולי, בתנוחת קידה עמוקה.

פרצוף כואב ומבט של פודל מבקש רחמים.

נו , באמת . גם להתפנק אי אפשר ....

אוכל  לבן,

מס'ג לבעל,

כדור לי ,

מקלחת לבן ,

מקלחת לי,

ואני והמיטה מוצאים שלווה. (7:50)

ואז... 

מתעוררת כמו חדשה ( 1:30 ) , זה שאמרתי - קצת אחרי חצות...