עבר שבוע.
לא יודעת למה , אבל לא היה בי רצון להכנס כל השבוע.
לא לקרא, לא להגיב, לא לכתוב.
לא היה לי רע, יותר מהרגיל, ולא טוב יותר. רגיל
יום גרר יום, והנה עוד שבוע עבר.
נכנסתי להוטמייל , והצפה.
מחר נשלים את החסר.
טיול האופניים בשבת שעברה היה הצלחה.
אמנם אחרי העליה הראשונה , החליפה אותי האחראית בנסיעה על האופניים עם הבן , ואני המשכתי על אופניים רגילות.
הכושר שיש למתנדבים הוא מדהים.
יש עליה? אז מה ? ממשיכים לרכב . ואני עולה בהליכה. ...
בעיקר בהתחשב בכך שהבן לא כל כך מדווש בעצמו, והוא בעצם די פסיבי ברכיבה.
חזרנו ונפלנו שדודים.
ואז ברכיבה ביום רביעי החלטנו כי הגיע הזמן ללמד אותו לדווש לבד.
הוא על תלת אופן גדול, ואני לידו בהליכה , מסבירה ודוחפת לו את הרגליים, שירגיש את תנועת הדיווש.
לבצע את התנועה הסיבובית ולא להעצר אחרי סיבוב אחד.
חלפה חצי שעה. קצת התיאשתי.
ואז זה הגיע...
כמה סיבובים רצופים , ואני כבר רצה לידו , צהלות שמחה מפי , והגלגלים מתגלגלים.
התחלנו ללכת לכיוון השביל לאורך הירקון. אני לידו יד על הכידון לשמור כיוון ,
והוא מסובב במרץ את הפדלים, ומתקדם. חיוך גדול מרוח על פניו - "אני לבד "הוא צועק..
מפעם לפעם עדיין לא משלים סיבוב ברגליים ונעצר, דחיפה קלה וממשיך.
החושך יורד. השביל מואר.
מתחילה לרוץ לפניו עם הנץנץ ביד - "תסע אחרי הנץנץ " והוא רוכב וגם מצליח לשמור כיוון.
מתקדמים. הוא ברכיבה ואני בריצה לידו, מעודדת בקול.
הגענו לגשר הירקון.
נושמת בכבדות. אבל מאושרת.
נחים קצת . ומתחילים לחזור לפרק .
מצליח להתחיל לנסוע לבד. להתמיד ברכיבה וקצת לשמור כיוון.
השאר פוגשים בנו בדרך חזרה. מצמידה את הנץנץ לגב המדריכה הרוכבת לפניו, ואני רצה לידו. עדיין צריך עזרה בשמירת כיוון.
קורא לכל מי שעובר לידו " אני רוכב לבד "......
כולם מתפעלים . הרי רק לפני שעתיים , לא הצליח להזיז עצמו לבד . לא הבין .
עליה קלה, לא מוותר, ממשיך לדווש במרץ.
ואני ? האדרנלין שואג בגוף. לא מרגישה את העיפות, לא זוכרת מתי רצתי כל כך הרבה ובמרץ כזה , הרבה שנים עברו מאז... ( והכושר לא כל כך ... ) יכולה להמשיך עוד ועוד.
חוזרים לקונטיינר, לאכסן את האופניים.
בדרך הביתה, מטלפנת לכל העולם לספר. הבן דורש. לספר לאבא, לאחותו, לדודה ( אחותי) לבני הדודים הקרובים לו, וכל הדרך שרים:
"רוני רוכב לבד
הופה הי הופה הי
רוני על אופניים
הופה הי. "
מגיעים ביתה. מקלחת ו... מרגישה כאילו העבירו אותי במסחטה.
בבוקר בעלי סיפר לי כי מפעם לפעם, מלמלתי הוראות וקריאות עידוד ונפנפתי בידיים .... מתוך שינה...:-)))
מחר יש טיול בדרום של קבוצת המטיילים שלנו, הפעם הבעל יוצא. אין סידור לבן.
בשבוע הבא אבדוק אופניים רגילות עם גלגלי עזר גדולים. ( לא הקטנים האלה שיש .. )
אולי סוף סוף... כן. זה יצליח.
לילה טוב חברים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
