הקוטביות המוחלטת הזו בין דעת העולם על מעשי ישראל אל מול דעתו של הציבור הישראלי ונבחריו הולכת ומתחדדת עם כל משבר וקונפליקט הקשור בצורה ישירה או עקיפה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. 

הדוגמה הנוכחית מעלה שוב את גובה הלהבות ומוסיפה לתדמית השלילית כל כך שלנו כבריון חסר מעצורים. בין אם מדובר בבנייה במזרח ירושלים, מאחזי גבעות ביהודה ושומרון או ניסיונות להגיע לעזה, ישראל בוחרת שוב ושוב בדרך שהופכת אותה למוקצית מחמת מיאוס גם בקרב ידידינו הגדולים ביותר זאת, בעוד חלק ניכר מהציבור בישראל מריע ומתפעל מ"עמידתנו האיתנה מול השיגעון העולמי". 

אם נסתכל קצת על ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה נגלה דוגמאות אחרות בשהן מדינות חטאו ב"היבריס" שכזה, שבו היו בטוחות כי הצדק עמן וכי אם רק יעמדו על שלהן מספיק זמן, הדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר.ישראל אינה סרביה והשטחים אינם קוסובו, אך ישנן לאמעט הקבלות בין הצורה שבה לוקח הציבור הישראלי את ההתרסה מול העולם ובין ההתרסה הסרבית כשהאחרונים סירבו בתוקף לוותר על השליטה בקוסובו לטובת האוכלוסייה המקומית. 
  
הסרבים טענו אז כי תושבי קוסובו המוסלמים מבצעים טרור, וכי הם בסך הכל מתגוננים מול אותם פולשים אשר השתלטו על "נחלת אבותיהם". לא עבר זמן רב עד ששאר העולם, אשר ראה את ההתנהלות הסרבית בקוסובו כבלתי מקובלת, החל לאכוף את החלטות האו"ם וכפה על סרביה נסיגה מוחלטת מהחבל. 
  
לא צפוי אמנם שמטוסי נאט"ו יפציצו את ישראל כפי שנעשה בסרביה, אך התגובות ההולכות ומחריפות נגד המדיניות הישראלית, הנתפסת יותר ויותר כלא-רציונלית ומוקצנת, מביאות אותנו אל ספו של עידן חדש שבו ישראל תבודד באופן אפקטיבי מהקהילה הבינלאומית. במצב כזה לא ירחק היום שבו ייכפה הסדר על ישראל ללא כל התחשבות ברצונותיו ובדרישותיו של הצד הישראלי.