עולם העסקים בשבדיה מיוחד מהרבה בחינות, אבל אחת מאלו שתמיד היוו מסתורין בעיני (שלא לאמר היוו מקור לתסכול ואולי אף זלזול) היא תופעת ה"Jag känner mig utbränt" - משהו בסגנון "אני מרגיש גמור" בתירגום חופשי. נוסף לזה הביטוי השבדי "Har gått inn i vägen" - משהו בסגנון "נכנס בקיר".

המשמעות הפרקטית היא אנשים מבוגרים עובדים, שמגיעים למצב נפשי בו הם "לא מסוגלים יותר". כן, אני יודע שזה נשמע קצת כמו "מחלת היאפים" אבל זה לא. מדובר במתח נפשי נטו, לא עייפות כרונית, שגורמת לאנשים פשוט לא להיות מסוגלים לתפקד.

בחברות יותר תחרותיות (כמו למשל שוק העבודה האמריקאי) אנשים שכאלו פשוט יעזבו את העבודה שמלחיצה אותם (או, אם הם לא יעשו זאת בעצמם, הם ימצאו עצמם מפוטרים על חוסר תפקוד). 

בשבדיה, מה שקורה הוא שאותם אנשים יכולים ללכת ל"מיון נפשי", שם אפשר לרשום להם חופשת מחלה. חופשת המחלה הזו במקרים הגרועים ביותר יכולה להמשך לשארית הקריירה שלהם עד הפנסיה (כן, גם אם מדובר בצעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם). או עד שהבן אדם "כשיר" לחזור לעבודה. או אז חייב המעביד לעזור ולשקם את העובד על ידי שילובו בהדרגה בצורה לא מלחיצה ושמתאימה לקצב העובד. כמובן שאי אפשר אף לחלום על לפטר עובד שכזה מתפקידו, מתייחסים לעניין בדיוק כמו חופשת מחלה.

אולי אני קצת פלגמט רגשי מהבחינה הזו, אבל אני החלק הזה בניהול אנשים תמיד היה מיסתורי מבחינתי - If you cannot deal with the heat, get out of the kitchen היתה תמיד דרך החיים שלי. אף אחד לא מכריח אותך לעבוד בעבודה ספציפית. משלמים לך יפה ודואגים לתנאים מעולים בכדי שתבצע תפקיד. אם אתה מרגיש שזה גדול עליך, תבקש לעשות משהו אחר או שתעבור למקום עבודה אחר.

הסיבה שזה עלה ספציפית עכשיו היא עובדת במחלקה עליה אני אחראי שלקתה בתסמונת הנ"ל. אם היינו בצד האמריקאי של הקורפריישן היא היתה מפוטרת באותו היום בו קיבלתי את המייל ממנה שמודיע לי (לא מבקש, מודיע) ש"היא חולה ולא מתכוונת להגיע לעבודה", עם רשימת משימות שהיא היתה אמורה לעשות "אבל מצפה שאני אטפל בהם". שבדיה עובדת קצת אחרת וכמובן שכמנהל בשבדיה אני הולך לפי הכללים של מחלקת כוח אדם וחוקי התעסוקה השבדיים.

אבל קשה לי שלא לחרוק שיניים כאשר אני מרגיש שהפוקוס כל כך מעוות - שקודם כל אנחנו צריכים לבנות סביבה ולהתאימה לצרכי העובד, וכמעט כאילו צרכי הארגון (הפרטי, בו היא מועסקת מרצונה החופשי), באים באופן משני (בצורה בוטה - מטרות אירגוניות, כולל כאלו דחופות בעלות השפעה גדולה, פיננסית ואחרת, צריכות לחכות שהעובד "ירגיש שהוא מוכן לדבר"). לראות כיצד הקולגות של אותה עובדה נאלצים לשאת מעמסה נוספת ובלתי צפוייה רק בגלל שהיא מרגישה שהיא "לא מסוגלת" עכשיו.

מצד שני - אולי זוהי בדיוק הסיבה שבשבדיה אין מקרים כמו בארה"ב, שם עובדים מתוסכלים מוציאים את התסכול הזה באמצעות ריסוס הקולגות בנשק אוטומאטי, או כמו בסין שם העובדים פשוט קופצים מגגות המפעלים כי הם מרגישים שאין מוצא.

אולי זה הרע במיעוטו, אבל כאשר צריך לטפל בזה באופן אישי זה מרגיש מתסכל בצורה בלתי רגילה (שלא לאמר גוזל הרבה זמן יקר שאמור לשמש להרבה מאוד דברים אחרים בהם אני מתעסק כרגע. אני חושב שכאשר אתה מנהל מנהלים, אז רמת האדמיניסטרציה הפרסונלית בהחלט לא צריכה להיות כל כך אינטנסיבית).