היום בבוקר יצאתי ליום שמשי וחביב באיזור תל אביב ביחד עם הטרול, אינשם והבלונדה לכיוון אחד מגני השעשועים שלא רחוקים מדי מבית הורי.

בדרך עברנו כביש די ראשי באיזור, בו יש שני נתיבים לכל כיוון עם איי תנועה באמצע. כמובן שעמדנו לצד הכביש ליד מעבר החצייה המסומן בשלל אורות מהבהבים, פסי האטה ושאר אמצעי אזהרה שנהגי ישראל, (כמעט) רובם ככולם, אוהבים להתעלם מהם כאילו היו אוויר.

בכל מקרה, לבסוף עצרה מכונית אחת שנהגה כנראה הוא אחד מיחידי הסגולה שבאמת מאמין שיש להולכי רגל זכות לחצות את הכביש כאשר הם עומדים ומחכים במקום המיועד לכך. התחלנו לחצות ומכיוון שמדובר בשני נתיבים הסתכלתי מעט אחרי האוטו (מה לעשות, למודי נסיון אנו).

בכל מקרה, התחלנו לעבור את הנתיב השני (במעבר החצייה, רק להסיר כל ספק) רק בשביל לראות את הפוסטמה התורנית מגיחה בשאגת מנוע וצריחת צמיגים על מעבר לפינה, קופצת עם האוטו מעל הבאמפ ונעצרת בחריקת בלמים היסטרית שלושה סנטימטרים מהאף של הטרול.

השלטים המהבהבים, הבאמפים, מעבר החצייה כמו גם המכוניות בנתיב ליד שנעצרו (ואותן היא עקפה כאשר הסתובבה לתוך הכביש) לא ממש הפריעו, אף לא לשבריר שנייה, כדי שתגיע להכרתה התודעה שאולי מישהו חוצה את הכביש.

לטרול ולאינשם שלום, אני הסתפקתי במבט זועם על הנהגת שעשתה הכל כדי לנסות להתעלם מקיומנו ומקיום הנהגים האחרים והולכי הרגל מסביב שהביטו בה במבטים כועסים וכמובן הבלונדה, שהייתי צריך להתאמץ כדי שלא תלך לכיוון האוטו ותסביר לנהגת בדיוק מה היא חושבת על הנהגים הישראלים.

הדבר היחיד שנותר הוא להסכים לחלוטין עם המשפט המסכם באזהרת המסע שהחברה בה אני עובד מנפקת לאלו שמגיעים לישראל: Poor Driving Standards pose a significant personal risk.

גררררר.