את רוב היממה האחרונה ביליתי בדרך משטוקהולם לסינגפור. טיסה קצרה בתחילה להלסינקי, עצירה קטנה בלאונג' (בכל זאת, יעברו שעתיים בין האוכל במטוס להלסינקי לארוחת הערב בטיסת ההמשך) והופ.. למטוס של פינאייר שייקח אותי כל הדרך למעוז הפיראטים החביב על כולם.

הטיסה עברה ללא עניינים מיוחדים ובניגוד להרגלי אפילו הצלחתי לישון חמש שעות רצוף (וכולי תקווה שיגיע היום שהכסאות שהופכים למיטה שטוחה מאוזנת לקרקע יגיעו גם למחלקת עסקים. מיטה שטוחה עוזרת רק חלקית כשאתה לאט אבל בטוח מחליק לכיוון הרצפה בגלל שיש נטייה קטנה).

הדבר הראשון כבר בגישה לכיוון שדה התעופה היתה כמות ספינות התובלה ה-ע-צ-ו-מ-ה שמחכה בתורה להכנס לנמל (בכל זאת, נמל המטענים הגדול ביותר בעולם). מה שרואים בתמונה הוא באמת חלקיק זעיר. היו בים מאות על גבי מאות של מיכליות, ספינות מכולות ועוד.

לפני הנחיתה מחלקים כמובן גם טפסים לאשרת כניסה, בהם גיליתי את הכתובת המרנינה הבאה:

אכן, כפי שכתבתי לבלונדה - They make one feel so welcome!

אבל ברצינות, הכניסה עברה ביעילות, נעימים ואפילו התור הענק למוניות התנהל בסדר מופתי כמותו לא ראיתי באסיה באף מקום חוץ מביפן.

עד שהגענו למלון ולצ'ק אין לא נשאר יותר מדי זמן לשום דבר, הסתובבנו קצת בעיר, ארוחת ערב מוצלחת (מקסיקנית, אוף אול ת'ינגז) ו.. יאללה, למיטה (או למעשה, לשפצר כמה פרזנטציות, להעלות תמונות לכאן, לדבר קצת עם הבלונדה והילדים ואז למיטה).

והנה כמה תמונות מהדרך לעיר מהשדה כמו גם מהעיר עצמה:

ו.. זהו. בעוד 48 שעות (או פחות) אני כבר אהיה בדרך לסידני.