בסך הכל אי אפשר להגיד שיצא לי לבלות יותר מדי זמן בסינגפור. קצת יותר מ-48 שעות עברו בין הנחיתה בצ'אנגי, נמל התעופה הענק של המדינה הזערורית הזו ועד ששוב הגענו לטרמינל, במטרה להמשיך הלאה לסידני.

אבל ביומיים הקצרים הללו הספקתי לראות ולחוות כמה וכמה דברים. אני ברשותכם לא אתמקד בסיבה העיקרית להגעתי (פגישות עבודה עם לקוח) אלא באנקדוטות ובדברים המעניינים שגיליתי. כמובן שגם תמונות יגיעו.

דבר אחד מעניין שגיליתי הוא שבסינגפור נוהגים להגיש מים חמים (או למעשה, מים בטמפרטורת הגוף). בהתחלה חשבתי שסתם מדובר בכך שכשמכינים כוסות מים לאורחים בפגישות, הן פשוט עומדות מסביב מספיק זמן בשביל שהמים יתחממו. אבל לא, המים היו חמים בהרבה מהחדרים הממוזגים היטב בהם שהינו. ההסבר שקיבלתי לכך היה כי לפי התיאוריה, בעוד ששתיית מים קרים נותנת אולי תחושת קירור קלה, היא גורמת לגוף לעבוד קשה יותר בשביל להתגבר על הקור מה שלמעשה מביא לתחושת חום. לעומת זאת, אם שותים מים בטמפרטורת הגוף זה עוזר למעשה להרגיש כאילו הסביבה קרה יותר, וכך פחות להרגיש את החום.

אני לא יודע אם אני קונה לגמרי את הסיפור הזה, אבל מפאת כבוד למארחיי שתיתי כמו כולם מים חמים (והרגשתי קצת כמו סבתא פולניה שחוסכת את התיון ושותה רק את המים).

גיליתי גם שבהחלט, כמו התדמית, פחות או יותר כולם מדברים אנגלית בסינגפור. בכלל, מדובר במקום שהוא מערבי בצורה מוחלטת גם אם עם ניחוח אסייתי ברור ביותר (ולא רק בגלל האנשים). יותר מכל גיליתי שנהגי המוניות אוהבים לדבר ורובם ככולם על אותו הדבר - איזה מקום נפלא הוא סינגפור, כמה בטוח, נקי ומוצלח לתיירים (האמת - ממה שראיתי הם צודקים לגמרי). רק הנהג שלקח אותנו לשדה התעופה אתמול אחה"צ קצת דיבר על כך שלמעשה אין חופש בחירה בסינגפור, אך אפילו הוא הודה שבסופו של דבר, צורת השלטון הזו עשתה למדינה רק טוב.

בכלל, זה מעניין לגלות שהתיאוריה (לפחות שלי) הוכחה כנכונה - דיקטטורה נאורה ו"עדינה", כזו שאינה כופה מחשבות או אורחות חיים על האזרחים ובאמת דואגת לרווחה הכלכלית של כלל התושבים ולתכנון לזמן ארוך, יכולה לחולל הרבה יותר מהפכות ושינויים חיוביים מכל דמוקרטיה, חזקה ופתוחה ככל שתהיה. הבעיה כמובן שדיקטטורות כמו סינגפור אפשר למצוא רק לעיתים נדירות בהיסטוריה ולרוב זה לא מחזיק יותר מדור אחד או שניים (במקרה של סינגפור, הבן של מייסד האומה הוא זה שמחזיק את כס השלטון, כשאביו "מייעץ" לא עדיין). 

מעניין גם לראות את הצדק הסינגפורי - כמו שהראיתי בפוסט הקודם - עונש מוות למבריחי סמים (וכן, זה כולל גם אם יש לכם אצבע חשיש ששוקלת יותר מ-25 גרם). עוד עבירה עליה יש עונש מוות היא אחזקת נשק חם. כן, בסינגפור אסור לאזרחים להחזיק בנשק. בנוסף ישנם קנסות גבוהים על עבירות שכמעט בכל מקום יראו כטריוויאליות (עבירת כביש שלא במעבר חציה, נסיעה עם אופניים במקום רק להולכי רגל וכמובן, זריקת אשפה שלא במקומות המיועדים). בנוסף לקנסות אפשר לצפות למלקות ועונשי מאסר לא מבוטלים למפירי חוק שונים ומשונים.

הסינגפורים, לפחות אלו שיצא לי לדבר איתם על הדברים הללו, תומכים כמו שזה נראה בשיטה ובאמת מאמינים שזו הסיבה שסינגפור היא מדינה נקייה, בעלת פשיעה כמעט בלתי קיימת ומשגשגת ביותר מבחינה כלכלית.

הסינגפורים אגב עדיין גם מוקירים חסד לישראל - אשר לאחר הקמת סינגפור בשנות ה-60 היתה המדינה היחידה שהתנדבה לעזור לסינגפורים להקים צבא (שהקים אגב צבא בדמות צה"ל - גם בדוקטרינות לחימה כמו גם בצורת השירות - 3 שנות חובה ומילואים עד גיל 40 או 45). רבים רואים בישראל כמקור להשראה ולפתרון יצירתי של בעיות (מה שהם עצמם מרגישים שחסר במדינה - חינוך למשמעת ועבודה קשה קיים, אך במחיר של פגיעה ביצירתיות).

בכל מקרה, אחרי יומיים כאמור הגענו בחזרה לצ'אנגי ושם גילינו את היעילות הסינגפורית במלוא הדרה. מהצ'ק אין לביזנס (שהיה בעצם לאונג' בו ישבנו על כורסאות בזמן שטיפלו לנו בכל העניין), עד לקניון במסווה של טרמינל שהיה פשוט תענוג להסתובב ולקנות בו וכלה בעליה למטוס.

אגב, בדרך ללאונג' אחרי השופינג הנדרש פגשתי בחור חביב, גבוה ובעל קול שקשה לפספס. לקח לי 3 שניות עד שהבנתי שאני נמצא בחברתו של ביל נייהי. מה שיש לי להגיד עליו (ועל שלוש דקות השיחה שלי איתו) היא שהבן אדם גבוה ומגניב אף יותר ממה שהוא נראה בסרטיו.

והמטוס.. הוא דורש רובריקה נפרדת. זוהי הפעם הראשונה שלי על המפלצת של אירבוס, ה-A380. שש מאות נוסעים הועלו למטוס, אחרי בדיקה בטחונית, בתוך פחות מ-10 דקות. מדהים.

בקשר למטוס עצמו - אין מילים. טסנו עם Qantas (גם כן פעם ראשונה בשבילי) וזו היתה מחלקת העסקים הטובה ביותר בה טסתי מעולם. גודל המושב (למעשה, תא פרטי), העובדה שהוא הופך למיטה אמיתית באורך מלא (כך שגם אני, על 183 הסנטימטרים, יכולתי להתרווח מבלי להתקע בשום דבר) ובשטוח לחלוטין ביחס לרצפת המטוס, כך שלא מחליקים בזמן השינה.

גיליתי גם שהם מחלקים לא רק תיק מוצרים כמו מחולקים באופן רגיל (עם הגרביים/כיסוי עיניים/כיסוי אוזניים/מברשת עם משחת שיניים וכו') אלא גם פיג'מות - שחס וחלילה לא נאלץ לישון בבגדים אתם עלינו למטוס.

המטוס עצמו, מפאת גודלו, מאפשר גם למשל המצאותן של פינות ישיבה עם בר משקאות בהשג יד וטלוויזיה גדולה. נאמר לי שבמחלקה ראשונה (קומה מתחתינו וללא גישה, לצערי), קיים אף בר אמיתי כולל כיסאות בר ובר טנדר. במטוס היה גם שף שהכין את הארוחות לנוסעי המחלקה הראשונה (אנו "הסתפקנו" באוכל של מחלקת עסקים. אללי).

לסידני הגענו בשש בבוקר, אחרי שעברנו את הפרוצדורות הרגילות פלוס המיוחדות (ההסגר - כל סוג של אוכל שהוא, גם השוקולדים שקניתי בנמל בסינגפור, צריכים היו להבדק על ידי סוכני המכס) יצאנו למונית ו.. יאללה למלון.

המלון (מריוט של מפרץ סידני, למתעניינים), לא בדיוק היה מוכן עם החדרים בשבע בבוקר כל שיצאנו לסיבוב באיזור. המקום נמצא במרחק יריקה מהגשר המפורסם ובית האופרה המפורסם עוד יותר. משם טיול קצר לגן הבוטני ו.. יאללה, למלון. החדר בו אני יושב וכותב עכשיו משקיף על העיר ממרומי הקומה ה-24. לשמחתי גם הפגישות שלנו לא מתחילות לפני שלוש אחה"צ, מה שאפילו יאפשר ביקור בבריכת המלון לפני שמתחילים להתעסק עם עניינים יותר רציניים.

(ואגב, לאינשם מלאו שנתיים אתמול. הבלונדה שלחה לי את הסרט איך היא והטרול שרים לו "היום יום הולדת" תוך שהוא מיילל כי כל רצונו הוא לאכול את ה-Kanelbulle אותו הם הכינו לארוחת הבוקר של היום הולדת. עם כל הכיף שבנסיעה הזו, נכמר ליבי שלא הייתי שם).

ועכשיו, כמה תמונות.

השלט חמור הסבר המקבל את פני הבאים לבר שיושב לו בגג הפתוח של הבניין, בגובה 282 מטרים

והנוף.. הבניין המדהים בתמונה (שהוא, כמו כל מה שמסביבו, נבנה בשנים האחרונות לאחר יבוש הים)

הוא מלון ע-נ-ק. הסירה בראשו מכילה מסעדה יוקרתית, באר יוקרתי לא פחות ובריכת שחיה עצומה

סינגפור מלמעלה, בגובה של (כמעט) 300 מטרים. אפשר להבין למה הם לא רוצים שתעיף את הכוס מעבר למעקה

ועוד סינגפור, מצד אחד של הבניין. ברקע אפשר לראות את העשן ממזקקות הנפט הענקיות שממוקמות בים

ילדי בית ספר סינגפורי, ב(אני חושב) סיור לימודי

יש גם הרבה פסלי ואומנות רחוב וכמו כל דבר בסינגפור, זה עשוי נקי, מדוייק ובטוב טעם

וזה כבר ידידנו שהביא אותנו (כמעט) לסוף העולם

אחת מפינות הישיבה. ממול יש טלוויזיה 40 אינץ' ומשמאל בר משקאות. לולי החגורות אפשר היה לשכוח שזה במטוס

והנה אנחנו כבר בסידני

אמנם מזווית לא מוכרת יחסית, אבל קל לזהות אני מניח

אגב, למדתי היום שכל החרסינה בה השתמשו לציפוי המבנה יובאה משבדיה