אכן, הבלונדה היא חלק חשוב בחיי.

הכרנו לפני כמעט 7 שנים. היא היתה מתנדבת בקיבוץ בארץ (כן, אז עוד היו כאלה) ואני הייתי חפ"ש בשבועיים אבט"ש (חרוזים בראשי תיבות זה משהו שרק בצבא אפשר למצוא) באותו הקיבוץ. התחלה צנועה, אפילו בנאלית, שהובילה למערכת יחסים חובקת מדינות, יבשות, תרבויות ורגשות, שבסופה מצאנו את עצמנו חולקים מדינה ובית בצפון הרחוק של אירופה.

ונושא היום - דייסה. כן, אותו גועל נפש שנראה כאילו כבר עכלו אותו פעם אחת ומריח כמו גרביים עבשות ומאודות היטב - השבדים בכלל (והבלונדה בפרט) חולים על הגועל נפש הזה. ואני - אותי אי אפשר להאשים ב"קיבה רכה", אבל הדייסה הזאת, אולי כזכר לזוועה שניסיתי לטעום בימי הטירונות העליזים, עושה לי בחילה בכל פעם שהיא מחליטה להכין לעצמה מנה.

באופן כללי, הרגלי האכילה של השבדים שונים למדי ממה שאנחנו מכירים בפרובינציה - ארוחת צהריים ב-12 על הדקה (כולל שעת הפסקת צהריים בעבודה - קודש). ארוחת ערב ב-5 או 6, לא מאוחר יותר. כוסות שתייה בגודל מיקרוסקופי (עוד מנהג ביזארי למדי שסירבתי בתוקף לאמץ - אצלנו בבית יש כוסות איקיאה בקיבולת חצי ליטר הכוס!), חוסר האהדה לאכול עם צלחת כשמנשנשים (אבל לעומת זאת, נעליים חובה על כל הנכנס לבית להוריד על השטיח במקום המיועד ליד הכניסה) והקפה שמתחרה בהצלחה עם ה-Perculator האמריקאי על התואר "הקפה הגרוע ביותר ביקום". אין ספק, החיים בשבדיה הם חוויה קולינרית אחת גדולה.

ולמה זה מעניין? כי ביום שני, כשאני אשב לי בחומוסיה האהובה עלי בארץ, אנגב בחדווה עם פיתה טרייה, אבלוס טבולה כאילו אין מחר ואקנח באיזו בקלוואה רווית דבש, או כשאלגום ספל לאטה כמו שצריך, עם טעם, עם מרקם ועם ארומה, אני אזכור את מה שכתבתי פה ואקווה שהשבועיים חופש הללו יעברו כמה שיותר לאט.

ובתמונה - שבדיה - ככה זה נראה בקיץ (רק עוד שישה חודשים למניאק!)