קצת מבט מבחוץ - נראה שיש טירוף מערכות מוחלט שעובר על ישראל בזמן האחרון בכל הקשור לאיראן, ברמה שבה פתאום זה נראה נורמלי לחלוטין לדבר תחת כל כלי תקשורת רענן על פתיחת מלחמה נגד מדינה אחרת כאילו מדובר בעוד פעולת מעצר מבוקשים בגדה המערבית (שגם זה לא ממש נורמלי, אבל ניחא).

הנונשלנטיות בה מדברים שרי ממשלה, חברי כנסת, אנשי מערכת הביטחון וסתם עיתונאים על מעשה שאפילו המעצמה הגדולה בעולם (לפחות בינתיים), ארצות הברית, לא מעיזה לדבר עליו בצורה שכזו הוא לא פחות ממזעזע.

כשארצות הברית החליטה ללכת ולהוריד את סדאם חוסיין מהשלטון, היא עשתה זאת רק לאחר שוידאה שיש מאחוריה גיבוי של רוב המערב כמו גם רוב מדינות ערב. כשהחליטה להפציץ את הטאליבן אל מחוץ לאפגינסטן או את סרביה מחוץ לקוסובו, היא עשתה זאת יחד עם נאט"ו. למעשה, מאז מלחמת ויאטנם לא היתה מערכה בה ארה"ב נכנסה אליה לבדה (אפילו הסיפור בסומליה היה במנדט של האו"ם).

ובישראל? מדברים גבוהה גבוהה כאילו מעשה של פתיחת מלחמה ללא קזוס בלי מוכר, מלחמה שגם האופטימים שבינינו לא מצפים שתגמר ב"זבנג וגמרנו" ויכולה במקרה הגרוע להוביל למשבר הכלכלי החמור ביותר שהעולם ראה מאז מלחמת העולם השנייה, שלא לדבר על הרס משמעותי ביותר בישראל, הוא משהו שיגרתי, רגיל וללא כל השלכות מעבר ל"נצליח" או "לא נצליח" במשימה.

הגרעין האיראני הוא בעיה. העובדה שבישראל, למרות שכל מי שעיניו בראשו מבין שלישראל אין את הכלים לשנות את מסלול הגרעין האיראני לבדה, מדברים על פתיחת מלחמה נגד מעצמה איזורית כמשהו שאפשרי ואף רצוי לעשות, גם ללא שום גיבוי מבחוץ, הוא לא הפתרון אלא הדרך לקטסטרופה מסדר גודל שלא חווינו מאז הוקמה המדינה.

ואסיים בשירם המוצלח ביותר של ג'מירוקוואי (המוכר אולי יותר כאות הפתיחה של "מה בוער" בגל"צ) - Too Young To Die, כי הוא באמת מרגיש רלוונטי מתמיד.