אני מניח שאף אחד מכם לא פספס את הדרמה המתרחשת בימים אלו בעניינו של "מעריב", העיתון שהחל כמרד נגד יד הברזל של משפחת מוזס, הפך לכלי התקשורת הכתוב הנפוץ בארץ למשך שלושה עשורים ומאז החל בירידה איטית אך מתמשכת אשר הפכה לגסיסה של ממש בימי נמרודי העליזים. גסיסה זו, כך נראה, הולכת לבוא לסיומה עם מוות כואב ועלוב כחלק מקריסת האמפריה של נוחי דנקנר.

שתי האלטרנטיבות העומדות בפני העיתון, זו נבלה (סגירה מיידית והשארת חובות אדירים לקרנות הפיצויים והפנסיה של העובדים) וזו טרפה (הפיכת "מעריב" לשופר הימין הקיצוני תוך פיטור כל עובדי העיתון, שוב תוך הלנת החובות לפיצויים/פנסיה ואולי העסקה מחדש של חלקם הקטן כעובדי קבלן ב"מקור ראשון", או העסקה בתנאים גרועים מאלו שהם מועסקים היום).

אני התחלתי את דרכי ב"מעריב" כאשר הפכתי לכתב שלהם בסקנדינביה אי שם בנובמבר 2006, אחרי שנה וחצי של כתיבה עבור "גלובס" בתפקיד דומה. מאז כתבתי קצת יותר ממאתיים כתבות. מאיזוטריות ועד עמוקות, מסיקורים מרגשים (כמו טקסי הנובל בהם זכו ישראלים) ועד למזוויעים (כמו פיגועי הטרור באוסלו ואוטויה לפני קצת יותר משנה), סיקרתי משברים (כמו סיפור "גניבת האיברים") וסיקרתי הצלחות (כמו הקמתה של יצרנית מכוניות העל השבדית קואניגסג). הכרתי הרבה אנשים מהמערכת ולמדתי להעריך את העבודה הקשה שבהרמת עיתון יומי שנלחם מדי יום ביומו על תקציבים ועל היכולת לספק את המערכת הדרושה בכדי שחומר יגיע ליעדו.

למזלי הגדול, מדובר אצלי בתחביב שהפך למקצוע צדדי, כך שבעיות התשלומים ב"מעריב" ("שוטף פלוס 30" לפרילאנסרים זה הסטנדרט וגם על זה אי אפשר בדיוק לסמוך, כבר יצא לי לראות כמה שוטף פלוס 90) לא ממש מפריעה מעבר לעיקרון שבדבר. לשמחתי גם עובדי המערכת ובעיקר עורכי דסק החוץ נלחמים כאריות בכדי לדאוג שגם אלו שנמצאים בתחתית "שרשרת המזון" (פרילאנסרים בכלל, פרילאנסרים בחו"ל בפרט) יקבלו את המגיע להם.

לצערי, עם כל הרצון והנסיונות מסופקתני שאלו שנלחמים עבור אלו שנלחמו עבורי יצליחו להשיג עבורם את כל המגיע להם. חבל גם שרובם ככולם יעזבו כנראה את המקצוע (הרי זה לא שמצבם של כלי התקשורת המודפסת האחרים, מלבד איזה בטאון ממשלתי בחסות מיליארדר קזינו אמריקאי, מזהיר במיוחד) והתקשורת הישראלית תאבד הרבה מאוד כשרון כמו גם כלי מרכזי בשמירה על הדמוקרטיה הישראלית, שגם כך נמצאת, כך נראה, על כרעי תרנגולת.

זה סיפור אנושי טראגי, זה סיפור על יצרי נקמנות ואינטרסים זרים של בעלי הון מושחתים יותר או פחות וזה סיפור על התקשורת הישראלית, שבשילוב מופלא של השתנות אופי צריכת התקשורת, תחרות לא מאוזנת ויותר מדי אינטרסים שלא קשורים למטרה שלשמה קיימת העיתונות, הביאו אותנו למצב בוא אנו נמצאים היום.