היום בבוקר התפרסם בשלל כלי התקשורת השבדים הסיפור הביזארי הבא:

באהרן מירי, שבדי ממוצא "מזרח תיכוני" (כפי שהוא מגדיר את עצמו) שמונה לאחרונה ומנהל אגף תרבות הילדים ב"בית התרבות" הראשי של שטוקהולם, הודיע כי הוא החליט להסיר מהמדפים את כל ספרי טין טין של הרז'ה, כי הם "נגועים באפרופוביה" וגזענות. הוא גם הגדיל להודיע כי הוא הנחה את צוות הספריה "לחפש ספרים נוספים אשר נגועים בגזענות מסוג כלשהו ולהסירם מהמדפים".

הסיפור תפס כמובן כותרות בכל כלי התקשורת והסערה לא איחרה להגיע - מהשוואות ל-1984 ופרנאהייט 451 עד להצעות לשכתב את כל הספרים בכדי שיהיו "נייטרלים" מבחינת מגדר או אולי להסיר את כל הספרים שנכתבו עם נימות אנטישמיות (כמו "הסוחר מוונציה" או כתבי טי אס אליוט) או כל דבר אחר.

בראיון שנתן הבחור לאחת מתוכניות הבוקר ברדיו הוא רק הוסיף שמן למדורה כאשר הסביר שיש בעיה עם ספרים ש"מתארים ערבים שרוכבים על שטיחים מעופפים או טורקים שיושבים ומעשנים נרגילות כל הזמן". כמובן שגם לכך התגובות לא אחרו להגיע, והאשימו את הבחור בגזענות בעצמו. הרי שטיחים מעופפים הם חלק מתרבות סיפורי העם בחצי האי ערב ולעמיד פנים שזה לא קיים בעצם מוחק חלק מתרבותם. כנ"ל לגבי הטורקים ועישון הנרגילות. אז מי כאן בעצם הגזען?

לא עברו יותר מדי שעות לפני שמנכ"ל בית התרבות יצא בהודעה כי "זו היתה החלטה נמהרת מדי" וכי הוא הורה להשיב את הספרים למדפים.

כמובן שאי אפשר להתעלם מהעובדה שספרי טין טין אכן היו נגועים בגזענות ואף נעשו נסיונות לאסור על מכירת הספרים, במיוחד הספר "טין טין בקונגו", בצרפת כמו גם בבלגיה (נסיונות שנכשלו) אבל עדיין - להגיע למצב בו ספרן (או מנהל בית תרבות) מחליט בשביל הציבור אילו ספרים "ראויים" ואילו לא, חוצה קו אדום ברור ביותר. העניין גם מעלה את השאלה -  - במדינה אשר כה חותרת לשוויון בין-תרבותי, שוויון גזעי ושוויון בין המינים - היכן עובר הקו בין רב-תרבותיות מאוזנת לבין טירוף של עודף פוליטיקלי-קורקט שבעצמו מהווה פתח לגזענות, אפליה כמו גם נטילת האפשרות לחופש מחשבה ודעה אצל בני אדם.