מעת לעת נחה על זוגתי שתחייה (כל הזכויות שמורות ליאיר לפיד) חוסר מנוחה המתבטא בצורך לתרבות.

ובאמת, אפשר להבין אותה. בעיר בה יש יותר מוזיאונים מכל עיר אחרת (ביחס למספר התושבים או התיירים או השטח או הוואט-אבר), עם תאטראות ובתי קולנוע (כן, יקרים) ושלל אטרקציות אפשר להבין.

בכלל, המוזיאונים בשטוקהולם הם דבר מדהים למדי. יש את הייחודיים (Skansen, ה-Vasa). יש את המפוארים (Modernamuseet), יש את הרגילים (Historiska museet וה-Naturhistoriska museet) ויש, חוץ מהם, עוד 66 מוזיאונים (!!).

יש מוזיאון לדואר, ולצבא, ולמטבעות, ולימי הביניים, ולתרבות נורדית, ולביולוגיה ולביולוגיה ימית ולמשפחת המלוכה ולתרבות מזרח אסיה ומוזיאון לתרבויות אתניות (לא, אני לא המצאתי את זה) והרשימה עוד מתארכת עד אין קץ.

מעת לעת יש תערוכות שוות או, כמו שכתבתי לעיל, נחה על הבלונדה "רוח תרבותית" ואנו מתכננים לנו "שבתרבות".

במקרה הנוכחי, מדובר בתערוכה של מיודעינו Edvard Munch (צייר ה"צעקה") שנגנבה שוב, בשעה טובה ומוצלחת, בפעם השלישית מזה מאה שנים, מהמוזיאון בו היא שוכנת אהמ.. לבטח, באוסלו). במוזיאון לאומנות מודרנית של שטוקהולם (שהוא באופן כללי מוזיאון חביב למדי וגם שוכן על אחד החלקים היותר יפים של שטוקהולם - אי קטן בשם Skeppholmen (נמל הספינות).

בגדול אני אוהב אומנות, וגם אוהב להסתובב במוזיאונים גדולים, אוויריריים ומלאי תרבות. אבל התערוכה הנ"ל היא תערוכת פורטרטים עצמיים של הבחור. הוא, כפי שידוע לכל, לא היה מהשמחים והמאושרים באדם (hence ציורו המפורסם ביותר), כך שללכת במיוחד כדי לראות שלל פורטרטים של סבל עצמי.. נו באמת, בשביל זה אני יכול פשוט להסתכל במראה, לא? ;-)

בכל מקרה, אחרי איומים (הנבוט לא היה רק בשביל החרוז) והבטחות, הסכמתי להקריב את יום ראשון בצהריים (זמן השלפשטונדה האולטימטיבי) לטובת כיתות רגלינו למרכז העיר, והליכה למוזיאון.

אבל כפיצוי, אני מקבל לאטה.

וסמלה.

(ובנימה אופטימית זו, אציין שבדרך כלל יש במוזיאון לאומנות מודרנית תערוכות מדהימות, כמו למשל תערוכה שראינו של בחור אפריקאי-אנגלי בשם Yinka Shonibare חביב שאוהב לקחת מוטיבים אירופאיים משובחים ולהופכם לדברים שטופי זימה בצבעי מלחמה אפריקאים. או לקחת סצינות בסגנון ויקטוריאני ולהפוך את עצמו, בחור שחור עם שיתוק חלקי, לאציל ויקטוריאני נערץ. נפלא!)