פרק 1 - אבט"ש ומתנדבות

את הבלונדה פגשתי לפני 7 שנים פחות שבועיים בקיבוץ קלי"ה שבצפון ים המלח. היא - מתנדבת צעירה שבאה לבלות 4 חודשים בארץ (משהו בסגנון "טיול אחרי צבא" בגרסא השבדית). אני - חפ"ש  שנשלח ל-3 שבועות שמירה על אותו הקיבוץ. התוצאה - מפגש (במסיבת הפורים של הקיבוץ במרץ 1998), שיחה, ועוד כמה. נשיקה ראשונה ופרידה פתאומית (היא עזבה את הקיבוץ בתום התקופה בלי שאמרה אפילו שלום).

העלבון צרב במקצת, but then again, זה לא כאילו היינו חברים בלב ובנפש - פשוט בילינו קצת זמן בשיחות אל תוך הלילה (וחוץ מאותה נשיקה, שום דבר רומנטי לא קרה).

פרק 2 - מפספוס לפספוס, ולילה סוער

כשחזרתי הביתה מהאבט"ש חיכה לי מכתב (החלפנו טלפונים וכתובות באיזה שלב) עם התנצלות על ההעלמות. היא היתה באילת בדרך לסיני, ותנסה לתפוס אותי ולראות אם עוד יצא לנו להפגש כשתחזור. כשהיא חזרה קיבלתי טלפון ממנה מאילת (וברקע ערס עילג שמנסה נואשות להתחיל איתה). מפה לשם הבנו שאין ממש סיכוי שנפגש עם לוח הזמנים שלה, במיוחד לאור העובדה שאת הלילה האחרון שלה בארץ היא אמורה להעביר באיזה פאב עם חבריה המתנדבים בירושלים.

הגורל מפתיע לפעמים, וכך יצא שהגברת, מרוב אלכוהול, עייפות, בלבול או שילוב מנצח, שכחה את דרכונה בהוסטל וגילתה זאת רק כשהיא היתה בשדה. לטיסה היא כבר לא יכלה להספיק אך היא קיבלה מקום על המטוס ביום שאחרי, מה שנתן לה עוד יום שלם בישראל ללא הרבה תוכניות.

היא החליטה לבלות את היום/לילה הזה בתל אביב, ונזכרה בפורד החביב לו הבטיחה שייפגשו, אם יצא. טלפון מהיר גילה שהוא דווקא פנוי באותו הערב ואף יישמח מאוד להפגש איתה. הם קבעו לדבר מאוחר יותר ולקבוע בדיוק איפה ומתי.

3 פעמים היא נסתה להתקשר, 3 פעמים היא פספסה אותי. בפעם הרביעית (שבדיעבד התברר היתה האחרונה שהיא הלכה לנסות) כן עניתי, ואספתי אותה ביפו.

את הערב בילינו בהרצליה על החוף, ותוכנית ערב קצרה הפכה ללילה שלם של ריגושים ליד החוף, שבסופו לקחתי אותה להוסטל שם היא התארגנה, ומשם ישר לשדה והביתה לשבדיה.

זה נראה כמו סטוץ לילי קלאסי, ואף אחד מאיתנו לא באמת חשב שזה יהפוך להרבה יותר מזה.

To be continued