למי שפספס, הנה החלק הראשון 

פרק 3 - ראשית תקופת האי מייל ומפגש פסגה ראשון

את החיוך איתו הגעתי לבסיס ביום שאחרי אותו הלילה היה קשה מאוד למחוק. אמנם לא ממש ישנתי (אחרי השדה פשוט נסעתי הביתה, התקלחתי, החלפתי בגדים ואצתי רצתי כדי להגיע בזמן לבסיס) אבל אותו הלילה בהחלט היה משהו שלא קורה כל יום.

כמו שציינתי מלפנים, היו לנו את פרטי ההתקשרות האחת של השני, ויצא שזמן לא רב אחרי חזרתה לשבדיה התחלנו להתכתב באי מייל (בירור מעמיק בעניין לא הצליח לענות על השאלה - "מי היה הראשון שיצר קשר?").

מהר מאוד  הגענו למצב של בדיקת אי מיילים בבוקרו של כל יום ובערבו של כל יום, שהשתכללו גם לשיחות טלפון מזדמנות מעת לעת.

את הרעיון שהיא תבוא שוב לבקר אני העלתי. זה היה בשיחה על "מה הולך לקרות הקיץ". אני, כחייל בסדיר טרום עידן ה"רגילות בטורקיה", לא ממש יכולתי להוציא את אפי מחוץ לארץ. היא, לעומת זאת, היתה חופשייה כציפור דרור ומשועממת קמעה.

מפה לשם, יצא ששכנעתי אותה להגיע לשבועיים לארץ, בדיוק ביום בו הוריי מולידיי נעלמו להם לשבועיים אל מעבר לאופק (טיימינג איז אורית'ינג, לא?).

מעבר להלם הראשוני של מפגש פרונטלי מלא עם משפחה ישראלית בביתה, אחרי שהורי הלכו להם התחילו שבועיים מדהימים בהם טיילנו בארץ ("גולן ועד אילת" זו לא רק אימרה), אכלנו, שתינו, צחקנו ובילינו. אבל הדבר הכי חשוב, כנראה, היה שגילינו עד כמה טוב לנו ביחד, ועד כמה זה פשוט "מרגיש זה".

אבל, שבועיים חלפו עברו להם, והיא היתה מחוייבת לעבודת קיץ בשבדיה, כך שחזרתה היתה בלתי נמנעת.

מצד אחד, כל כך הרגשנו "נכון" אחד עם השנייה. מצד שני, איך אפשר לדעת אחרי שבועיים (ועוד שבועיים שכאלה, שלא ממש משקפים את "החיים האמיתיים"?). אי אפשר לדעת, החלטנו, ולכן אמרנו כי נשמור על קשר במהלך הקיץ ונראה מה יבוא בסופו. אם הרגשתנו לא תשתנה, היא תחזור לארץ בסיום הקיץ.

וכך היה.

פרק 4 - עוד (הרבה) אי מיילים ומכתבים, ומפגש פסגה שני

חודשיים חלפו עברו להם, בהם נכתבו מאות אי מיילים, נשלחו עשרות מכתבים (מה בדיוק כתבתי בהם? גם אני לא מבין, אבל מדהים שאפשר להעביר שמירה של 4 או 6 שעות בכתיבת מכתב אחד בודד) ושיחות טלפון רבות. לקראת תום החודשיים, היה ברור לשנינו כי הדברים בינינו לא ממש השתנו, מה שאמר - לשמחתי כי רבה - שהבלונדה תהיה בדרכה חזרה ארצה.

היא נחתה בארץ בתחילת ספטמבר (עדיין 1998, לעוקבים אחרי התאריכים).. הפעם עם כרטיס פתוח לשנה, והרבה ציפיות.

הפגישה היתה כמו שמצפים - חמש בבוקר, נתב"ג - אני עומד לי באולם קבלת הפנים ומחכה בקוצר רוח להופעת הבלונדינית ששבתה את ליבי. נשיקת הפגישה המחודשת (איך הן תמיד מצליחות להיות כאלה קסומות?), הנסיעה הביתה (כן, הסתכלתי עליה הרבה יותר מאשר על הכביש) וההרגשה הבלתי ניתנת לחיקוי של אושר עילאי.

To be continued