פרק 12 - מפגש פסגה

ה"לא" הנחרץ של הבלונדה השאיר אותי, אעפס, בלי מילים. גם לה כנראה קצת נגמרו המילים והקו היה שקט.

אחרי קצת מחשבה על העניין, עלה במוחי הטיעון הלוגי הבא :

"הרי לא ראיתי את הבלונדה במשך כשנה, אז  נפרדנו כ"ידידים מינוס". כל כך הרבה קרה מאז, שהרי זה מגוחך לחשוב כי אפשר לעשות כאלה החלטות הרות גורל בלי שאף נראה אחד את השני, ולו לזמן קצר?".

(פרט חשוב להמשך הסיפור - השיחה הזאת, בו נאמר ה"לא", התנהלה ביום רביעי של השבוע).

העליתי בפניה את הטיעון הזה, ואחרי זמן קצר היא הסכימה איתי.

הגענו להסכמה! צריך להפגש.

הבעיה? הגברת היקרה בשטוקהולם, בקצה הצפוני של אירופה, ובלוגרכם יקירכם ביוהנסבורג, בקצה הדרומי של של אפריקה. החברה השבדית מחכה לתשובה ואין הרבה זמן להתלבט ולהרהר.

"מה את עושה בסוף השבוע הקרוב?" שאלתי את הבלונדה.

"שום דבר מיוחד", היא ענתה.

"טוב," אמרתי "אז צריך להפגש בסוף השבוע הזה".

"אבל איפה?" הקשתה זהובת השיער.

"את בצפון הרחוק, אני בדרום הרחוק לא פחות, לכן צריך להפגש איפשהו באמצע!", עניתי בחכמה אין קץ (ולפחות באנגלית זה לא היה בחרוזים).

"אבל האמצע זה לוב".

"נכון, ולכן אולי כדאי שנצפין קצת מעל לוב", אמרתי, ופתאום הבליחה במוחי מחשבה - עיר האורות, הרומנטיקה, השארם והקרואסונים - פאריז! היש מקום טוב מזה לאחד זוגות פרודים ולבבות שבורים?

"נשמע לי רעיון מוצלח ביותר", ענתה השבדית, "אז מתי בדיוק נפגשים?"

"יום שישי עד יום ראשון, סוף שבוע שייתן לנו מספיק זמן להבין אם עדיין יש לנו לאן להתקדם ביחד", עניתי.

"ומה עם מלון?" הקשתה הרופאה לעתיד.

"Leave it all to me", עניתי בסמכותיות אין קץ, "רק תתני לי שם של מלון שאת מכירה ואוהבת ואני אדאג שיהיה לנו שם חדר".

וכך היה.

עוד באותו היום, סידרה לעצמה הבלונדה טיסה למחרת בערב, יום חמישי, לפאריז.

אני, מצידי, סדרתי את המלון עליו היא המליצה (מכירה את פאריז טוב, בלונדתי היקרה) ל-3 לילות, והזמנתי לעצמי טיסת לילה ישירה ביום חמישי בערב לשארל דה גול, פאריז.

כך יצא שבערך 48 שעות אחרי השיחה וההחלטה, כבר הייתי על המטוס, בדרך לפאריז. הטיסה היתה ארוכה (טיסת לילה של כ-10 שעות), אך כמעט ולא יכולתי להרדם - המחשבות, ההרהורים והזכרונות לא הפסיקו להלום בי.

נחתנו בפאריז בשעה 5 בבוקר. ראיתי דוכן ממתקים/סיגריות/עיתונים פתוח, ולמרבה ההפתעה (או שלא?) מכרו שם גם ורדים אדומים.

קניתי אחד, אלא מה?

אחרי חקירה קצרה, עליתי על האוטובוס שהוביל למרכז העיר, וחיכיתי.

כשירדתי מהאוטובוס, התייעצתי במפה, והתחלתי ללכת לכיוון  המלון.

דמיינו לכם את הסיטואציה הבאה : בחור צעיר למדי, בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, הולך בחליפת עסקים (נסעתי לשדה התעופה ישירות מהעבודה אחר הצהריים יום לפני), עם ורד אדום ביד וטרולי קטן עם בגדים להחלפה וכו', מטייל לו ברחובות פאריז בשעה שש בבוקר, שמיים מעוננים מעט וטפטוף קל של גשם - כל מה שהיה חסר זה שאנסון שייתנגן לו ברקע.

הגעתי למלון, פניתי לפקידת הקבלה ושאלתי באיזה חדר שיכנו את הבלונדה. קיבלתי תשובה במהירות, ועליתי למעלה.

הגעתי לדלת, ועצרתי.

שנה עברה מאז שנפרדנו בפעם האחרונה.

שנה שלמה, בה עברנו כל כך הרבה דברים, ביחד אך בעיקר בנפרד.

הרבה זכרונות היו שם, ורגשות מודחקים שהוצפו ועלו בשבועות שקדמו למסע הזה.

אני יודע שהיא מחכה לי, אני גם יודע מה באנו לבדוק.

אני חושב שמעולם לא שמעתי את הלב שלי כמו ששמעתי אותו באותו הזמן, עומד שם מול הדלת, ומחכה לאזור אומץ ולדפוק.

מחכה, ומחכה.

לוקח נשימה עמוקה, מרים את היד ונוקש על הדלת שלוש פעמים.

To be continued

את הפרקים הקודמים אפשר למצוא תחת הקטגוריה "הבלונדה ואני - טלנובלה שקרתה באמת" מצד שמאל