פרק 12 - משבר פאריז הראשון

(מומלץ בחום לקרוא את הפרק הקודם, בלעדיו יהיה קשה להבין איך הגענו לכאן).

לקח כמה דקות, והדלת נפתחה.

והנה היא עומדת שם - יפה כמו שזכרתי אותה, שער בלונדיני ארוך יותר ממה שראיתי אותו אי פעם, עיניים תכולות עם מבט ישנוני בעיניים שמסתכלות עליו, ומחייכות.

התחבקנו.

חיבוק ארוך, חיבוק שמנסה לפצות על שנת חיים שלמה במרחק חצי עולם אחד מהשני.

נכנסתי לחדר, וסגרנו את הדלת.

ההתחלה נראתה דווקא מבטיחה למדי - אבל, לצערי, looks can be deceiving.

לא לקח הרבה זמן והתחילו הבעיות - עד היום לא ממש ברור מה היה מקורן (או, אולי כן - חוסר הרצון שלה להתבסס בשלב זה של חייה על קשר מונוגמי אחד ויחיד, מעתה ועד עולם), אבל רבנו. והמון.

בין לבין היו גם קטעים טובים, ומהנים, שהזכירו בהחלט את ה"Good Old Days", אך רוב רובו של סוף השבוע, מיום שישי בבוקר עד יום ראשון אחר הצהריים, היה מעיק במיוחד, ואפילו אווירתה הרומנטית להחריד של עיר האורות לא עזרה במאום (כמה זוגות אתם מכירים שמטיילים להם בפארק מול הלובר ועסוקים במריבה עזה על ארוחת הבוקר שהם אכלו?).

עד שהגיע יום ראשון, סבלנותי פקעה לחלוטין, וכבר לא יכולתי להסתכל עליה יותר. זה לא שהיא עשתה דברים רעים במיוחד, או חמורים במיוחד, היא פשוט נתנה לי את ההרגשה (המוצדקת,  כך הסתבר לי שנים אחר כך), שהיא עושה כמיטב יכולתה לחבל בכל סיכוי שיש לנו לנסות ולהסתדר אחד עם השני, לנסות ולבנות מחדש את מה שפורק קצת יותר משנה לפני כן.

אחר הצהריים של יום ראשון הגיע. הטיסה שלי חזרה לדרום אפריקה וטיסתה חזרה לשטוקהולם היו בהפרש של שעה אחת מהשנייה. במקור תכננתי לנסוע ביחד איתה לשדה התעופה, אך כשהגיע שעת העזיבה שלה, לא רציתי לבוא איתה, לא רציתי לראות אותה, רק רציתי שתעזוב כבר.

והיא עזבה.

אני לא זוכר איך נפרדנו, אך הפרידה היתה קרירה למדי - אני לא יודע מה היא חשבה לעצמה באותו הזמן, אבל אני יודע שאני הרגשתי כי זהו - נגמר לי הסוס.

ישבתי עוד חצי שעה בלובי במלון, מעביר את הזמן והמרחק ביני לבינה, מהרהר בכל מה שקרה ומנסה להבין איך הכל התחרבש לו ככה.

לבסוף יצאתי גם אני ונסעתי לשדה - שם עוד חיפשתי אותה, בניסיון אחרון לנסות ולשנות את רוע הגזירה, אולי להמתיק קצת את הסיום המחורבן לסוף השבוע שנראה כה מבטיח רק מספר ימים לפני כן. אך כמובן שלא מצאתי אותה, וכך חזרתי לי לדרום אפריקה, אל הבית, ואל ל', בהרגשה של "זהו, הפעם זה באמת נגמר". המוזר הוא שלא היה שם עצב, או כעס - היה פשוט בלבול, ואי הבנה. סימן שאלה אחד גדול על כל החוויה.

To be continued

את הפרקים הקודמים אפשר למצוא תחת הקטגוריה "הבלונדה ואני - טלנובלה שקרתה באמת" מצד שמאל