פרק 16 - העכבר ששאג (אבל בשקט)

את הפרק האחרון סיימנו כשאני יושב לי על הספסל, מחכה לדיילי הקרקע של בריטיש איירוויז שייפתחו את השער כדי שנוכל להתחיל לעלות למטוס.

ככל שישבתי שם וחיכיתי, כך גברו לבטי.

מצד אחד, אמרתי לעצמי כי לזה בדיוק חיכיתי, פחות או יותר מאז שהיא באה להפרד ממני לפני כל אותם שנים בדרום אפריקה - שהיא תודה מיוזמתה שאני חסר לה ושהיא רוצה לנסות שוב.

מצד שני, התחלתי לכעוס בדיוק מאותה הסיבה - רדפתי אחריה במשך שנים, התרוצצתי אחריה ברחבי העולם, ניסיתי לעשות הכל כדי שזה יצליח והיא לא נקפה אצבע (ואף יותר - השתמשה בשתי הידיים כדי לדחוף אותי ממנה).ו הנה, כך פתאום באמצע החיים, כשסך הכל טוב לי ונחמד לי ומרגיש לי שלם בחיים בלעדיה, פתאום היא רומזת ש"אולי זה מתאים" וככה מיד אני קופץ לדום וטס מרחק חצי עולם רק כדי לבדוק? האם אני עד כדי כך "שפוט"? הרי זאת היתה בדיוק הבעיה בעבר - שלא עמדתי על שלי, שנכנעתי לרצונותיה ולא עמדתי על דעותיי, רצונותיי ומאווי.

ומה עוד שעכשיו, לראשונה מאז שנפרדתי ממנה, אני נמצא במערכת יחסים שלמרות שהיא רחוקה ממושלמת, היא המוצלחת ביותר שהיתה לי מאז שנפרדנו. וככה פתאום אני פשוט מוכן לזרוק את הכל למען שביב סיכוי שאולי הפעם זה ילך?

הלבטים היו קשים, והשער הראה סימנים של פתיחה בקרוב.

לקחתי את הסלולרי והרמתי טלפון לא', חברי הטוב. שטחתי בפניו את התלבטויותיי, את כל הפרו'ז והקונ'ז ואת העובדה שאני באמת לא יודע מה לעשות.

א' הצליח לעודד אותי, ואף יותר מזה - עזר לי להחליט.

סיימתי את השיחה, נשמתי עמוק, ספרתי עד 10, וקמתי ללכת לכיוון השער (שבינתיים נפתח והתחיל להעלות נוסעים למטוס).

ניגשתי אל הדלפק, ואמרתי למי שנראה לי כאחראי - "שלום, אני ממש מצטער אבל התברר לי ברגע האחרון כי איני יכול לעלות על הטיסה, אתם יכולים לעזור לי בבקשה?"

(וכאן המקום להודות לבריטיש איירוייז המופלאים - לא רק שתוך דקות איש צוות קרקע נחמד לקח אותי כל הדרך חזרה דרך ביקורת הדרכונים והכל, אלא שהוא גם לקח אותי לדוכן הכרטיסים של בריטיש, שם החזירו לי את כל הכסף על הכרטיס מלבד 50 ראנד (כ-25 ש"ח) דמי טיפול (ומדובר בכרטיס שעלה פי 110 מזה) - מי שמע על החזר מלא של כסף על טיסה אותה אתה מבטל בזמן ה-boarding?)

זה לקח משהו כמו חצי שעה, ארבעים דקות, אבל בסוף התהליך מצאתי את עצמי מחוץ לשדה, הולך לכוון החניון, ורואה את הבואינג של בריטיש ממריא לו לכוון אירופה.

שמתי את הטרולי בבגז', נכנסתי לאוטו, נשמתי עמוק ועצמתי עיניים.

הרגשתי רע. רע מאוד.

לא בגלל שהחלטתי לא לנסוע, כי ידעתי שזה היה הדבר הנכון לעשות, אלא כי ידעתי בתוכי שהפגיעה בבלונדה היא הקשה ביותר שעשיתי אי פעם.

רציתי להתקשר אליה ולהגיד שאני לא מגיע.

לא יכולתי להביא את עצמי לכך.

במקום זה, התקשרתי שוב ל-א' וסיפרתי לו מה עשיתי.

הוא עודד את רוחי והסביר לי, בהגיון רב, שמכיוון שחסכתי עכשיו אלפים רבים של ראנדים שכבר הייתי בטוח שלא אראה עוד, ומכיוון שמצב רוחי שפוף וזקוק לעידוד, הדבר החכם והנכון לעשות הוא לנסוע ל-Ceasers Gauteng (הקזינו המפואר שקרוב לשדה התעופה של יוהנסבורג, האח הקטן אך המוכשר של - Ceasers Palace בלאס וגאס), לשתות כמה דרינקים טובים ולבזבז לפחות חלק מהכסף על משחק הבלקג'ק האהוב עלינו.

כך עשיתי, ומספר שעות לאחר מכן כבר נסעתי הביתה (לא, לא הייתי שיכור).

הגעתי הביתה והחזקתי את הטלפון, כמעט וחייגתי לבלונדה, אבל לא הצלחתי לאזור אומץ.

במקום זה, הלכתי לחדר, הורדתי את הבגדים, נכנסתי למיטה והלכתי לישון.

To be continued

את הפרקים הקודמים אפשר למצוא תחת הקטגוריה "הבלונדה ואני - טלנובלה שקרתה באמת" מצד שמאל