היום בערב הלכנו, אני והבלונדה, ואכלנו לנו קרפים משובחים במסעדת קרפים צרפתית אותנטית בדרום שטוקהולם (שאף עובדיה נראים כאילו הגיעו כרגע מפרובנס, וכולם מדברים שבדית במבטא צרפתי כבד עד כבד מאוד).

אבל.. לא על זה הפוסט הנוכחי.

אחרי הקרפים, הלכנו לערב עם אתגר קרת (שאותו אני מניח שאין צורך להציג) וסמיר אל יוסף - פלסטינאי יליד מחנה פליטים בלבנון, שהיגר לאנגליה וגם היום בלונדון.

השניים נפגשו לפני מספר שנים בסמינר לסופרים בשוויץ ו"זאת היתה אהבה ממבט ראשון" כפי שסמיר הגדיר את זה.

מפה לשם שיתוף הפעולה ביניהם הוליד ספר משותף בשם Gaza Blues, המשלב סיפורים קצרים של השניים שנוגעים, רובם ככולם, לסכסוך הישראלי פלסטינאי.

העניין הוא שלאל יוסף, כמו לקרת, יש דרך מאוד מיוחדת, מקורית ובועטת במוסכמות להסתכל על דברים, כך שזה אינו "עוד סיפור משעמם על הסכסוך המתוקשר ביותר בעולם", אלא דרך מאוד ייחודית להסתכל על זה.

הערב (שנערך ב-Södrateatern היפהפה בדרום שטוקהולם) כלל הקראת קטעים מהספר, דיון בין עיתונאי שבדי מפורסם לשני הסופרים ושאלות מהקהל.

היה מאוד מאלף לשמוע אותם ואת תגובותיהם, ובאופן כללי לראות פרספקטיבה קצת שונה על כל העניין שלכולנו מוכר עד זרא.

היה גם מאוד מעניין, כישראלי, לראות ולשמוע את סמיר אומר דברים שכישראלי לא היית מאמין שתשמע פלסטינאי אומר.

באופן כללי ובסופו של דבר - זה רק אישש לי מסקנה שהגעתי אליה כבר לפני זמן רב - שאם רק היו נותנים לאנשים הפשוטים לדבר אחד עם השני בגובה העיניים, ולא משאירים את הכל לפוליטיקאים מלאי אינטרסים ואנשי צבא, אז אולי היה סיכוי לפתור את הסכסוך הבלתי נגמר הזה כבר לפני זמן רב.

(וגם היתה לי שאלה אחת ששאלתי, כצפוי - "איך אתם חושבים שזה ייגמר?" - ציפיתי לתשובות מעניינות, אך קיבלתי משהו לא צפוי - שניהם אמרו שאלו תמיד הישראלים בקהל ששואלים את השאלה הזאת, אף פעם לא "מקומיים", ושניהם אמרו שלהם אין מושג איך זה ייגמר, אבל סמיר חושב שזה ייגמר במדינה אחת לשני העמים, ואילו קרת חושב שזה ייגמר בשתי מדינות נפרדות. שניהם, עם זאת, מסכימים, שנאכל עוד הרבה חרא לפני שזה יקרה.

(תוספת 18.03.2005 - הכריכה של הספר)