זוכרים איך זה היה כשהיינו ילדים? כמעט כל אחד הרי הצליח לריב לפחות פעם אחת עם כל חבר או חברה טובים שהיו לו, אם לא הרבה יותר.

בדרך כלל, כשאתה ילד, זה מתחיל מהר וגם נגמר מהר - או שההורים "מתערבים" ומשלימים בין הילדים (שמשום מה מקבלים את זה די בהכנעה), או שהילדים עצמם מהר מאוד מתגברים על חילוקי הדעות ופשוט ממשיכים הלאה בחברות (וכן, לעיתים זה נגמר, אבל באופן אישי קשה לי לזכור חברים מזמן הילדות איתם רבתי בצורה שגרמה להפסקת הקשר, הפסקת קשר תמיד נבעה מהגדלת המרחק - בין אם זה לימוד בכיתות שונות, בתי ספר שונים או מעבר לערים שונות).

בכל מקרה, נראה שככל שאנחנו מתבגרים, כך זה נהיה מצד אחד יותר פשוט, כי המורכבות הרגשית שלנו מסוגלת לאבחן בצורה יותר מדוייקת מצבים בעייתיים עם חברים, אבל מצד שני גם הרבה יותר מסובכת, כי פתאום נכנסים לכל העניין המון שיקולים, מחשבות, תהיות וכל מיני דברים שלא ממש היה להם מקום בזמן הילדות.

כך הופך עניין ה"ברוגז" המבוגר למשהו הרבה יותר בעייתי - מצד אחד, אפשר פשוט, כמו שני אנשים בוגרים (בדרך כלל) לשבת, ללבן את העניין בצורת שיחה ולפתור את הבעיות או לפחות להחליט על מסלול מוסכם לפתירת הבעיות. ואם זה לא הולך, אז לא, ממשיכים הלאה.

אבל.. נראה שלמרות זאת, לאנשים מבוגרים קשה עוד יותר לדבר אחד עם השני מאשר ילדים - למרות היכולת המילולית הטובה יותר, למרות היכולת האנליטית הטובה יותר, קשה לאנשים, לפעמים גם לחברים מאוד קרובים בחברות רבת שנים, לשבת וללבן עניינים כדי לפתור משהו שמציק לאחד (או לשני הצדדים).

וחבל, כי חברויות ממש טובות פשוט נגמרות ככה, בלי שום סיבה אמיתית, פשוט כי אנשים לא מדברים על מה שבאמת מפריע להם, ובמקום זה מעדיפים להמנע מהנושא, להתעלם ולהעלם אחד מחיי השני.