פרק 17 - שתיקה

(למי שלא עשה זאת, מומלץ בחום לקרוא את הפרק הקודם לפני קריאת הפרק הזה)

בניגוד לצפוי, הצלחתי לישון טוב בלילה.

התעוררתי בערך בשבע בבוקר, ולרגע חשבתי שהנה סתם עוד יום מתחיל לו ובקרוב אלך לעבודה.

ואז, בבום, הכל חזר.

זה לא היה חלום, זה קרה באמת. בפחות מיום הספקתי לקבוע עם הבלונדה להפגש, לקנות כרטיס, לקחת חופש מהעבודה, לנסוע לשדה, לחכות למטוס, להתחרט ברגע האחרון (או קצת אחרי) ולעשות אחורה פנה לגמרי.

ולא העזתי להתקשר ולספר.

רציתי לדחות עוד את הקץ, ידעתי שזה לא יהיה טוב, אבל לא היה ממש מה לעשות בעניין - הייתי צריך להתקשר אליה.

לבסוף אזרתי אומץ, הרמתי את הטלפון, וחייגתי.

היא ענתה אחרי כמה צלצולים, כולה ערה ומלאה ציפיה - היא ציפתה הרי לטלפון ממני בערך בשעה הזאת. שיחה בה אודיע לה שאני הגעתי לפאריז, ורוצה לקבוע איתה היכן נפגש.

"איפה אתה?" היא שאלה, מצפה לתשובה בסגנון "בשדה התעופה" או "כרגע הגעתי לעיר".

"בבית", עניתי.

"מה?" היא שאלה. היא לא צעקה את זה, היא גם לא לחשה. לדעתי היא לא ממש קלטה מה שכרגע אמרתי.

"בבית", חזרתי, "בסופו של דבר החלטתי שאני לא יכול לנסוע".

שתיקה.

עוד שתיקה.

ואז, בקול שנשמע שבור יותר ממה ששמעתי אותה אי פעם היא אמרה "אני לא יכולה לדבר איתך עכשיו" וטרקה את הטלפון.

נשארתי עם הטלפון ביד. מצד אחד ידעתי שזה יבוא, מצד שני זה היה קשה, ההכרה שכרגע זרקתי ביודעין את הסיכוי לקבל את מה שרדפתי אחריו באופן כמעט בלתי פוסק במשך שנים.

הרגשתי עצוב, אבל הרגשתי גם שאני עצוב בעיקר בגלל שפגעתי בה, לא בגלל שלא נתראה וכנראה לא נהיה ביחד לעולם. שמחתי שנשארתי נאמן לנ' ולא נכנעתי ליצר הראשוני.

היא התקשרה אלי בערך חצי שעה אחרי. לא היה צריך להתאמץ כדי לשמוע שהיא כנראה בלתה את החצי שעה הזאת בבכי.

"איך יכולת לעשות את זה?" היא שאלה.

לא עניתי, מה כבר יכולתי להגיד?

"מעולם לא פגעו בי ככה, מעולם, אין לך מושג כמה זה כואב."

דווקא היה לי מושג, מצויין אפילו, אבל עדיין שתקתי. אין טעם לעשות תחרות "מי יותר מסכן", נכון?

"אני פשוט לא מאמינה שעשית את זה, אני לא מכירה אותך יותר בכלל".

ובזאת הסתיימה השיחה.

האי מייל הגיע אחר הצהריים. הוא היה ארוך, וצפוף, ומלא בכעס, האשמות ומרירות.

עניתי. הסברתי את כל הסיבות שבגללן רציתי לבוא, ואז את כל הסיבות שבגללן לא באתי. הסברתי עד כמה זה לא פייר לכולם לעשות את מה שכמעט עשיתי - לא פייר לנ' שאותה אני רוצה, לא פייר לחבר שלה שנשאר בשבדיה, לא פייר כלפי, שככה משחקים איתי, אחרי שנים של נסיונות מצידי אותם היא דחתה אחד לאחד. ואף לא פייר כלפיה - כי היא לא "נקייה" מיחסים, כך שלא נראה לי שהיא תוכל לשפוט בצורה אובייקטיבית את הקשר שלנו בפגישת סוף שבוע כזאת.

מן הסתם, כשבן אדם נמצא בסערת רגשות, הוא לא ממש מתעכב כדי להתעמק על טיעונים לוגיים והגיוניים.

ולכן, קבלתי אי מייל תשובה לא פחות נזעם ורגשני מהראשון, שבסופו היא חזרה על ההצהרה כי פגעתי בה יותר מכל אחד אחר אי פעם, ושהיא אינה רוצה עוד לשמוע או לקרוא ממני אי פעם.

ובזאת היא הצליחה לגרום לי להלם קל - לא האמנתי שזה יגיע לכזאת קיצוניות.

ניסיתי לכתוב לה חזרה, אבל היא לא ענתה (ובדיעבד הסתבר שהיא שמה חסימה על האי מייל שלי, כך שכל אי מייל שהגיע ממני נמחק אוטומטית)

ועכשיו היה עלי להתרגל למצב החדש - בפעם הראשונה מאז מרץ 1999, הרגשתי שהבלונדה יצאה מחיי לתמיד.

To be continued

את הפרקים הקודמים אפשר למצוא תחת הקטגוריה "הבלונדה ואני - טלנובלה שקרתה באמת" מצד שמאל