פרק 22 - אקספרס של חצות

את גודל הטעות של השארת הבלונדה לבד בשדה בלי לעבור איתה את הצ'ק אין, למדתי מספר שעות לאחר מכן, כשקיבלתי ממנה שיחת טלפון מפרנקפורט.

היא היתה היסטרית, בוכייה ומזועזעת כפי שבחיים לא שמעתי אותה.

מדיבוב קצר, התברר כי עובדי הבטחון של הנמל, אנשים מסורים שכמותם, החליטו שהבלונדה, היא ולא אחרת, היא טרוריסטית מסוכנת. מה היו הקריטריונים לעבודת הבילוש המזהירה? היא היתה בשנות ה-20 לחייה, היא צפון אירופאית, היא טסה לבד, היא לא טסה בטיסה ישירה (וכנראה שצריך היה את שרלוק הולמס שיסביר להם כי אין טיסות ישירות בין ישראל לשבדיה), היא ביקרה בישראל בעבר ושיא השיאים - היא היתה במדינה ערבית (בילתה שבוע וחצי בסיני חמש שנים קודם, יצאה ונכנסה דרך מעבר טאבה..).

בניגוד לפרוטוקול (אני יודע, בדקתי), לא שעו למה שהיא אמרה ולא טרחו לנסות ולהתקשר אלי כדי לאמת את הסיפור שלה. במקום זה לקחו אותה לחדר צדדי, ובמשך קרוב לשלוש שעות חקרו אותה בשלושה סטים שונים של שאלות זהות, כל פעם חוקר אחר (כנראה שרצו לעשות עליה סטאז'). מיותר לציין שפירקו לה את כל המטען לחלוטין מספר פעמים, ולא פסחו אף על חיפוש גופני.

בתום התענוג, אחרי שכמובן שהם לא מצאו כלום, הוחלט שלמרות הכל היא "טרוריסטית מסוכנת בפוטנציה" ולכן הוצמדו לה למזוודות תגיות אדומות זוהרות והוצמד לה איש ביטחון שליווה אותה עד למקום שלה על המטוס - כדי שחס וחלילה לא תלך ואולי תקנה איזו פינצטה איתה היא תנסה להשתלט על הקוקפיט.

מיותר לציין את הזעם שאחז בי. זעם עם חוסר אונים נורא, והרגשת אשמה נוראית לא פחות - למה לעזאזל נתתי לה להכנס לגוב האריות הזה לבד, כשאני יודע איזה חולערות הם יכולים להיות?

בתור בונוס (וכיאה לדיקטטורה צבאית כמו שלנו), עצם העובדה שחקרו אותה אמר שהיא הוכנסה ל"רשימת החשודים" של השב"כ, מה שאומר, הלכה למעשה, שבכל פעם בה היא תנסה לצאת או להכנס מהארץ, יחקרו אותה שוב, הרי היא ברשימה!

וכרגיל במדינתנו, רק בפרוטקציה וקשרים אפשר להשיג דברים, וכך הצלחתי להוריד אותה מהרשימה (וכן, יש כזאת רשימה וכן, היא אכן הייתה שם), להכניס אותה לרשימה "הלבנה" (שמקילה עליה את הבדיקה גם אם היא תטוס אי פעם לבד לארץ או מהארץ, מה שלדעתי לא יקרה עוד מעולם) וגם הצלחתי "לסגור חשבון" עם ראש המתעללים, אבל זה כבר סיפור אחר ולא ממש יאה לכתיבה בבלוג (ולכל המודאגים - שום דבר לא חוקי, פשוט, כמו שאמרתי, קשרים זה כל מה שצריך במדינה הזאת).

בכל מקרה, הבלונדה הגיע לשטוקהולם, שם אסף אותה אביה והם יצאו לדרך לבלות את חג המולד עם המשפחה בצפון שבדיה. החג, המשפחה, השלג הרגיעו אותה קצת, אבל הייתי צריך לעבוד מאוד קשה אחרי זה, כדי לשכנע אותה להגיע שוב לארץ.

פרק 23 - מסעות בין יבשתיים

את החודשים הבאים בילינו "על הקו" בתכיפות די גבוהה. אני הגעתי לשבדיה בפברואר לשבוע של סקי ובלונדה, אחר כך הגעתי שוב באפריל, והבלונדה היתה אמורה להגיע בתחילת יוני, עם סיום הסימסטר, ולבלות איתי את השבועות שייותרו עד למעבר המתקרב לשבדיה, שתוכנן לתחילת יולי.

זה לא היה כיף, זה היה קשה, זה היה מעצבן להתרגל כל פעם מחדש ל"ביחד" ואז לעזוב ושוב לחזור לאי מיילים והטלפונים לעוד חודש או יותר. אבל.. הפעם זה היה שונה. הפעם היתה מטרה ברורה, שהלכה והתקרבה לה - החודשים נקפו וכמעט הגיע הזמן בו סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, נגור ביחד באותה מדינה באופן קבוע.

To be continued

את הפרקים הקודמים אפשר למצוא  ב"בלונדה ואני - טלנובלה שקרתה באמת" מצד שמאל של הבלוג