פרק 27 - שינויים מרחיקי לכת

מיד אחרי חג המולד, נסענו, אני והבלונדה, לביקור ראשון בישראל מאז שעברתי איתה לשבדיה, כחצי שני לפני כן.

בשלב זה, הרגשתי מצד אחד כי התקדמתי בצורה מסויימת - היתה לי כבר שליטה בינונית בשפה, היתה לנו דירה משותפת המתאימה לצרכינו ובסך הכל הרגשתי שאני מתאקלם.

מצד שני - שום דבר לא ממש היה בסדר. לא היתה לי עבודה, וגם לא צל של מושג מתי אצליח להשיג עבודה, מה שגרם לכך שבחצי השנה הזאת חייתי על חשבון חסכונותיי, שאמנם עדיין היו קיימים, אבל בהחלט החלו להראות התדלדלות מדאיגה, בעקבות חצי שנת חיים באחת מהיקרות שבמדינות אירופה, כמעט ללא הכנסה.

במסגרת הביקור בארץ, הזדמן לי לבקר במשרדים הראשיים של מעסיקיי לשעבר, ומפה לשם מצאתי את עצמי עובר משיחה חברית אחד מהמנהלים הבכירים, לראיון עבודה פרופר כשעל השולחן - הצעה למשרה בכירה בחטיבת הפיתוח של החברה.

הבעיה - המשרה דרשה ישיבה בישראל, ודרשה השארות של זמן מה (כמספר שנים, סביר להניח), בארץ.

דילמה.

מצד אחד - לחזור לארץ? ומה הבלונדה תעשה? ומה אנחנו נעשה? ועכשיו נתחיל שוב לפרק את מה שסוף סוף הצלחנו לבנות, בתקווה שנתחיל שוב אחרי זה?

הרבה דיונים היו לנו על העניין, שנמשכו גם אחרי החזרה לשבדיה. הבלבול היה רב, וניכר היה כי מה שלא תהיה ההחלטה, קל זה בטוח לא יהיה.

לבסוף, גם היא הסכימה שבמצב שנוצר - חוסר היכולת שלי למצוא עבודה בשבדיה, פלוס אטרקטיביות הצעת העבודה בארץ, די גורמות להחלטה מבחינתנו. ולגבי הקשר - הבלונדה תסע לשלושת החודשים שלה באוגנדה, ולאחר מכן נמצא את שביל הזהב בין המשך לימודיה, מגורים זמניים איתי בארץ ואף אולי היכולת לבצע שנת חילופי סטודנטים לעבודה של סימסטר או שניים בבית חולים בארץ.

ידענו שיש המון סימני שאלה, ידענו גם שאנחנו פותחים כאן קן של צרעות, אבל בהכירנו את ההיסטוריה, ידענו גם שהדבר החשוב מכל כאן, הוא היכולת לקבוע תאריכי יעד, ולא להשאיר דברים פתוחים באוויר.

ולכן, החלטנו שהמעבר שלי חזרה לישראל יהיה לתקופה של כשנתיים, ולא יותר, שבמהלכם גם אני אבקר כמה שיותר בשבדיה, וגם נעבוד על האפשרות של מגורי הבלונדה בארץ, בהעדפה ברורה ליכולת המשך לימודים, כדי שסיום הלימודים שלה לא יתעכב יותר ממה שיהיה מחוייב מכורח המציאות.

כשהגענו להסכמה, וממש לא בלב שלם, הגיעה הזמן לספר. ההורים שלה הבינו, אחותה בכתה, אבל כולם ידעו בסופו של דבר, שאין ממש ברירה וזה מה שצריך לעשות.

וכך, כחודש אחרי שחזרנו מהארץ ארזתי את תיקי (והשארתי מאחור כמות נכבדה של דברים אותם לא ממש הייתי צריך שוב בארץ), ועזבתי את הבלונדה לבד בדירה, בדרך לשדה התעופה.

ידעתי שבעוד מספר שבועות אראה אותה שוב, לפני הנסיעה לאוגנדה. ידעתי שבוודאי אסע לבקר אותה גם באוגנדה, ולאחר מכן היא תגיע אלי.

אבל.. זה לא ממש שינה את מה שעמד בעיניה כשנפרדנו בדלת.

וזה לא שינה את החלל האדיר שנפער אצלי בפנים - את הריקנות, את תחושת הכשלון, האכזבה והגעגוע שתקפה אותי ולא עזבה אותי כל הדרך את הגיעי ארצה.

To be continued

את הפרקים הקודמים אפשר למצוא  ב"בלונדה ואני - טלנובלה שקרתה באמת" מצד שמאל של הבלוג