הרבה פעמים אני מנסה להסביר לאנשים מהארץ את מהות המנטליות השבדית לאנשים בארץ, וזה די קשה.

בארץ - הכל מוקצן. תחשבו על זה רגע, קשה למצוא אנשים שכאשר תשאלו אותם משהו הם יגידו שזה "בסדר" או "סביר" או "בדיוק". התשובה כמעט תמיד, ולא משנה על מה השאלה, תהייה מוקצנת לחיוב או מוקצנת לשלילה.

וזה נובע לדעתי מכל דרך החיים בארץ, שהיא עצמה מוקצנת, רועשת - אם אני לא עושה רעש, משמע אני לא קיים. בפקקים, בתור, במסעדה, עם חברים, עם המשפחה, בעבודה - הרעש, ההקצנה וה"תשימו לב אלי, אני כאן" הוא משהו שמלווה את החיים בישראל לכל מקום אליו תפנו.

שבדיה לעומת זאת, חייה את חייה (לרוב) על פי עקרון שקיבל מילה משלו, שמתארת בעצם הכל - Lagom.

אם ננסה לתרגם את זה, אז הכי קרוב שאוכל להגיע זה "באמצע" או "בדיוק", אבל אף אחד מהם לא באמת עובד. הכוונה היא לכמות (ולא ממש משנה של מה) שהיא לא יותר מדי, היא לא פחות מדי, אלא היא בדיוק באמצע, בדיוק מה שצריך, לא יותר ולא פחות.

וככה הם השבדים - Lagom. בעבודה, בכמויות האוכל, בדיבור אחד עם השני ואפילו בעיתונים (מלבד הצהובונים, אבל הם באמת לא נחשבים כפקטור בעניין).

מעניין לנסות ולראות מאיפה הגיעה שבדיה למנטליות כזאת - של שקט, של הקשבה, של רגיעה - של "אני מסתפק בדיוק במה שאני צריך ולא יותר". האם זה השנים הארוכות ללא מלחמה אמיתית? האם זו הרווחה הכלכלית שידעה המדינה הזאת ב-60 השנים האחרונות? אם זהו הדבר, מתי בדיוק זה השתנה?

קשה לענות על השאלות הללו, במיוחד קשה "לשים את האצבע" ולהגיד איפה בדיוק זה התחיל (למרות שהיסטורית לפחות, הצעד הראשון של שבדיה מאימפריה צבאית כובשת למדינה שוחרת שלום, היה בהפסד לרוסיה במלחמת שלושים השנים, לפני יותר ממאתיים שנה).

בכל מקרה - לפעמים זה בהחלט יכול לעצבן, במיוחד אנשים שבאים ממקום כמו ישראל, שרגילים לתזזיתיות, לרעש, להקצנה בכל מקום - תרבות ה-Lagom נראית כאנמיות חסרת כל חן. עם זאת, כשמתרגלים, מבינים פתאום שאולי יש משהו בזה בכל זאת, ושהחיים יכולים להיות הרבה יותר רגועים והרבה פחות מלחיצים ולחוצים כשחיים בצורה כזאת, גם אם קורה שהמחיר שמשלמים על זה הוא פלגמטיות מסויימת.