אתמול התבשרתי על ידי הבלונדה, בדרכי מהעבודה לחדר הכושר, כי אנחנו מוזמנים לחברים.
"מתי?", התעניינתי.
"בערך שבע וחצי שמונה, משהו כזה."
"אז זה אומר שאנחנו מוזמנים לארוחת ערב?" חקרתי.
"כן."
ובזה הסתפקתי.
אחרי האימון, הגעתי הביתה, התקלחתי, הסתדרתי ועמדנו לצאת.. "איזה יופי שהולכים לאכול", אמרתי, "אני ממש רעב. מה את חושבת שהם יכינו?"
"הם לא מכינים כלום", באה התשובה, "אנחנו מביאים את האוכל."
"מה?!"
"כן, כל אחד מביא לעצמו את האוכל שלו."
"ואז מה, כולם יושבים ביחד וכל אחד אוכל את הסנדביץ' (המטאפורי) שהוא הביא מהבית?!"
"כן" (בטון פחות סבלני).
"אז זה לא בדיוק הזמנה לארוחת ערב, הם בעצם נותנים את המקום לחבר'ה."
"נו באמת, אתה באמת חושב שלס' יש זמן, אחרי יום שלם בבית החולים (היא גם רופאה, כמו הבלונדה), לעמוד ולבשל לחמישה עשר אנשים?"
"אז למה קוראים לזה הזמנה לארוחת ערב?" המשכתי ללא מורא, "הרי אנחנו לא מקבלים ארוחה."
בשלב זה הצלחתי לעצבן את הבלונדה, שאמרה "זאת לא ארוחת ערב, זו מסיבה. אם אתה לא רוצה, לא חייבים ללכת."
שתקתי.
רבע שעה אחרי זה, בתחנה של התחתית, מחכים לרכבת, עם סושי קנוי (מסתבר שזה מה שכמעט כולם הביאו, דרך אגב), ושקית עם בקבוק יין אדום וצ'יפס.
"יין אדום לא ממש הולך טוב עם סושי", אמרה הבלונדה כבדרך אגב.
"טוב, אני מניח שיהיה גם יין לבן שם, או שאת רוצה להגיד לי שגם מבחינת שתייה, מותר לנו להשתמש רק במה שאנחנו הבאנו ולא בשום דבר אחר?" נבזי, אני יודע, אבל לא יכולתי להתאפק.
המבט שלה יכול היה להרוג נמר מורעב ממרחק של עשרים מטר לפחות.
בסופו של דבר היה ממש נחמד - אנשים נחמדים (כולל חבר חדש - טייס קרב שבדי, אבל על הסיפור שלו, בפוסט אחר), אוכל טוב (ברור, אנחנו הבאנו) והרבה חטיפים ואלכוהול (מה אתם יודעים, מסתבר שלא הכל צריך להביא מהבית כשמארחים אותך לארוחת ערב).
ולא, אני לא מוכן לקבל את זה, לא מעניין אותי מה אומרים הסטנדרטיים השבדים - אם אני מזמין אנשים אלי הביתה לערב, אני אדאג שיהיה גם אוכל (אלא אם כן הוחלט במפורש שזה לא ה-venue).
(ובפאראפרזה על אובליקס מ"אסטריקס ואובליקס" - מטורפים, השבדים האלה.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ford Prefect
