אתמול הייתי עסוק בלגלם מדריך תיירים להורים + האחות בשטוקהולם.

היה נחמד - העיר העתיקה, מרכז העיר, הפלגה קצרה לפארק הענק בלב שטוקהולם (Djurgården), ארוחת צהריים בבית קפה מקסים בלב הפארק, ליד ארמון.

חזרנו עייפים (ועם קרובי משפחה מקוררים למדי - אתמול צנחה הטמפרטורה בחזרה אל מחוזות החורף - כ-3 מעלות בלבד) אך מרוצים.

השוס הגדול היה ארוחת הערב בבית הוריי הבלונדה - ההתרגשות היתה גדולה (למרות שההכרות, כפי שסופר, נעשתה יום קודם).

אבל.. כנראה שכולם יגידו "אמרנו לך", כי נראה שהכל הלך על מי מנוחות - ארוחת ערב שבדית קלאסית (סלמון בתנור עם פירה, אפונה ורוטב שמנת), עם קצת אלכוהול והרבה מצברוח טוב.

נושאי השיחה שהלכו שם, לעומת זאת, היו ביזאריים למדי - מדיונים על הנשורת הרדיואקטיבית מאז התאונה בצ'רנוביל ב-1986, להסבר מפורט (מאוד) על לוח השנה העברי (מעולם לא ידעתי שאבי אפילו מודע לקיומו של לוח כזה ;-) ) ועד דיונים על הכושר הפיזי הנדרש לריצות מרתון (אביה של הבלונדה, בן יותר מ-60 היום, נהג לרוץ במרתון שטוקהולם עד לפני כשבע שנים, את מלוא 42 הקילומטרים).

האתגר הבא - וזה חתיכת אתגר - ארוחת הסדר ביום שבת בערב. גם לראות איך אמא שלי תסדר על לבשל יחד עם אמא שלה, במטבח שהיא לא מכירה כלל, וגם, כמובן - הסדר עצמו - מהרצון של אבי לקרוא את ההגדה ("לפחות עד הקטע של האוכל") מול הידיעה שלי כי השבדים מנומסים מאוד - מה שאומר שגם אם הם ישתעממו עד מוות במשך יותר משעה בזמן שכמה אנשים מארץ לא נודעת קוראים דברים בשבח האל (בו הם אינם מאמינים) בשפה שהם כלל לא מבינים - הם פשוט ישבו, יחייכו, ולא יגידו מילה.

נו טוב, בשביל זה המציאו את הרגל, תמיד אוכל לבעוט לאבי בה ברגע שאבין שהמצב הופך מחמור לקריטי.

דיווחים בהמשך (והתנצלות קטנה - הבלוג יחזור למתכונת "נורמלית" ברגע שחיי יחזרו למסלול נורמלי, קרי יום שני הקרוב).