כרגע הגעתי הביתה, עדיין לא מאמין למה שקרה עכשיו.
הייתי על הרכבת, בדרך הביתה. ישבתי בקרון הראשון, שלושה ספסלים מאחורי הדלת הראשונה.
יושב עם הנגן MP3 ומקשיב למוזיקה, מסתכל על הזוג שעומד ליד הדלת של הקרון מולי, מתנשקים, מחייכים. עומדים עם עגלת תינוק ומתנות ארוזות, היא נראית בהריון.
מסתכל מסביב - אנשים מדברים בטלפון, אחד עם השני, קוראים עיתון, תמונה נורמלית של רכבת לילה בשטוקהולם.
פתאום, רעש של פיצוץ אדיר - ואני רואה את הבחור המתנשק עף על הרצפה במטר של זכוכיות.
לא לקח הרבה כדי להבין מה קרה - מישהו זרק על הרכבת לא אבן, אלא בלוק - כנראה שניסו לפגוע בנהגת ופספסו, והבלוק נכנס דרך החלון של הדלת הראשונה אחרי תא הנהג - ופגע בראשו של הבחור.
הבחור שכב שם, בין הזכויות, מדמם בצורה רצינית, חברתו, עם חתכים מהזכוכיות בפרצוף בהלם לידו. זכוכיות מכסות על העגלה.
כולם בקרון בהלם, כמה נגשים אליו, מנסים לעזור, לעצור את הדימום. כמה אחרים מתקשרים כבר למוקד החירום ומספרים מה קרה
הרכבת נכנסת לתחנה ואני יוצא יחד עם עוד כמה אנשים כדי להגיד לנהגת הרכבת מה קרה.גאונים שכמותם, מרימים את האבן ומביאים לנהגת - והנה הולך הסיכוי למצוא טביעות אצבעות.
היא יוצאת, רואה את החור בחלון, את הבחור שוכב ומדמם. רצה לתא הנהג, מודיעה בקשר.
יש כבר סירנות ברקע, לשוטרים ולפאראמדיקים עוד לוקח כמה זמן להגיע פנימה עד לרציף.
מודיעים שהרכבת לא תמשיך. כולם יורדים מהרכבת והנהגת נועלת אותה, בינתיים מנסים לעזור לבחור, שהוציאו מהרכבת, ולבחורה שאיתו.
וזה לא היה באיזה פרבר מהגרים שכוח אל, זה קרב בלב שטוקהולם.
פשוט לא יאומן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ford Prefect
