אתמול בערב, אחרי יום ארוך במיוחד (יום עבודה מלא, followed by הליכה לשדה התעופה, followed by שלוש שעות של קורס תיאוריה על חוקי תעופה) החלטנו שצריך קצת R&R, רצוי כזה שמשלב אלכוהול נחמד ואוכל מוצלח.

קבענו לפגוש את ר' (הישראלי) וק' (חברתו השבדית) ב-S:t Eriksplan, תחנת מטרו שנמצאת באיזור בו יש ריכוז די גדול של מסעדות, בתי קפה ופאבים טרנדיים ומוצלחים. ל-ק' היתה תוכנית לקחת אותנו למקום בו אף אחד מאיתנו לא היה (מה שמוזר, לאור העובדה ש-ק' גרה בשטוקהולם פחות זמן מהבלונדה ואף ממני).

בכל מקרה, אחרי הליכה קצרה הגענו למטרה - Peppar (פלפל בשבדית - אין להם אתר אז הלינק מראה מיקום + טלפון במקום, למעוניינים).

מבחוץ זה נראה כמו באר עלוב או דיינר שכוח אל, עם נורות צבעוניות וחלונות עכורים. העובדה שבצמוד אליהם מתבצעות עבודות תשתית בכביש לא הוסיפה לחן של המקום.

ראינו גם את חבורת המעשנים שעמדה בחוץ, ועברה בנו המחשבה (כך הסתבר) "שיט, עוד מקום בו נצא כולנו מריחים כמו מאפרה".

מה אני אגיד לכם, הנה עוד הוכחה ש-"Assumption is the mother of all fuck ups".

דבר ראשון - אין עשן ואין נעליים. כזכור, מאז הראשון ביוני חל איסור לעשן בבתי קפה, מסעדות ופאבים בשבדיה. האיסור הזה, בניגוד לאיסור הוירטואלי שקיים בארץ, נאכף בצורה מלאה, כך שאתה נכנס למקום שנראה כאילו הוא אמור להיות אפוף עשן סיגריות ו... כלום, נאדה. אוויר נקי, שמריח בעיקר מאוכל טעים שמתבשל לו במטבח מאחור. אבל על כך מייד.

התיישבנו והסתכלנו מסביב - לוק הדיינר לא ממש עזב (למרות שלרוב הדיינרים אין כל כך הרבה עץ על הקירות), אבל מבט חד יותר הראה שעיקר התמונות מתעסקות בדברים החביבים עלי ביותר - קרי "אוכל ים" (אם תרשו לי קצת "תרגום מילולי"), ופוסטרים של פלפלים שונים ומשונים. כאלה שמראים את כל פלפלי העולם, כאלה שמסווגים אותם על פי חריפות, כאלה שמראים כיצד יש לאכול אותם, וכו' וכו'. יש גם ,כמובן, הרבה קקטוסים מפלסטיק בכל פינה, בסגנון אה-לה טקסמקס (לא הטקס מקס של עדי, אלא literally - רשת המסעדות Tex Mex).

על השולחן עמדו 2 בקבוקי טבסקו שונים, ועוד ארבעה בקבוקים של רטבים שונים ומשונים, שמכנם המשותף היה שכולם באו מלואיזיאנה, וכולם מפיצים ניחוחות של "כמה טוב זה יהיה".

התפריטים - עבים ומגוונים כנדרש, הראו מטבח משולב מקסיקני-ניו-אורלינסי-קייג'ון-סטייל.

את הפייה הזמנתי ללא היסוס אחרי ששמעתי שיש (יש 4 סוגים, לא פחות), הבלונדה עם הנאצ'וס (המדהימים, עם שלושה רטבים, גבינה מטובלת וג'לפנוס), ר' הזמין צלעות מדיפות ניחוחות מדהימים ו-ק' הזמינה פאהיטס עוף, שהיו מהמוצלחים שיצא לי לראות במחוזותינו.

להרוות את הצמאון, ובהשפעת המסע האחרון שלי לגרמניה, הזמנתי לי (והכרחתי את ר' להזמין גם) Weissbier גרמנית (יש להם, מסתבר, גם מבחר אלכוהול מרשים במיוחד). היה טעים. אמנם קצת פחות מוצלח מהסוגים שיצא לי לשתות בגרמניה, אמנם בכוסות של חצי ליטר, אמנם עלה יותר מפי שתיים ממה שזה עלה במינכן, אבל עדיין מוצלח ביותר.

כולם ליקקו את האצבעות מהאוכל (ו-ר', ק' והבלונדה התדיינו על כמה חריפה כל מנה, בעוד שאני עסוק בלהוסיף עוד קצת טבסקו לפייה שלי), ובשלב מסויים הצטרף אלינו ד', שזכור לטוב כתורם ביתו (ביחד עם ר' זוגתו) למסיבת יום העצמאות שהיתה לנו.

שתינו עוד קצת, דיברנו, העברנו את הזמן ו.. יאללה הביתה.

היה אחלה ערב, ואני שמח לבשר שמצאתי עוד מסעדה איכותית לרשימת המסעדות המומלצות שלי בשטוקהולם (וכשחושבים על זה, אולי אני באמת אפתח כזאת רשימה בבלוג, בתור "עזרה לתייר" או משהו בסגנון).

בכל מקרה - הגענו הביתה בערך בחצות, או קצת אחרי. השמיים, לאור העובדה שאנחנו במרחק יריקה מהיום הארוך בשנה, לא היו שחורים, אלא בצבע כחול כהה. השעה אחרי חצות ועדיין אפשר לראות צבעים מסביב. חצי שעה אחרי זה, במיטה כבר, רואים מהחלון שהכל מתחיל להתבהר, ויודעים שתוך פחות משעתיים וחצי, כבר יהיה שוב אור יום מלא.

דבר מופלא, הימים הארוכים הללו.

תוספת

היום אמנם 20 מעלות (מרשים במונחים שבדיים) אבל מעונן, מה שאומר ששכנתי הטובה לא תפציע בחלוני היום.