פרק 31 - איחוד, איחוי והשלמה

אלו היו חמישה שבועות ארוכים ביותר. הגעתי לשבדיה בסוף השבוע הראשון של מאי, ובמשך שבוע התארגנתי (כולל מגורים זמניים בבית הורי הבלונדה, עד שנקבל חזרה את הדירה שלנו מדייר המשנה) וסידורי העבודה (שהסתדר לי להתחיל שבוע אחרי ההגעה - מה שכשלעצמו היה מאוד נוח).

היה לי קשה בשבועות הללו, אין ספק. הרגשתי לפעמים, אולי בגלל המרחק, אולי בגלל כל מה שקרה באותם חודשיים מאז נפגשנו לאחרונה (באוגנדה) שמה שאני עושה אינו מוערך מספיק, שאני אולי אף נלקח כמובן מאליו - וזאת הרגשה שאף אחד לא רוצה להרגיש, בטח אחרי שהוא שוב עשה את המעבר הבין-יבשתי הקשה, והעתיק את חייו חזרה לארץ בה אין לו כמעט חברים, משפחה, מכרים או, lets face it, חיים מעניינים במיוחד. כל זה היה נסבל, לו הרגשתי שהבלונדה מעריכה את זה (תקראו לי אנוכי, אבל לתומי חשבתי שהקרבה מסוג זה אמורה לקבל תמורה מבן הזוג שלמענו ולמען היחסים נעשית ההקרבה), אבל לפחות מבחינת הרגשתי הסובייקטיבית, במרחק של אלפי קילומטרים ממנה, לא הרגשתי זאת.

היו לנו כמה שיחות ארוכות, חלקן אף קשות, במהלך השבועות הללו. לקח לי זמן את שיכולתי לומר את כל אשר על ליבי, מה שלבסוף הקל קצת על המצב, והפך את ההמתנה הבלתי אפשרית לקצת יותר פשוטה.

השבוע האחרון לפני הגעתה לשבדיה הרגיש כאילו הזמן עומד לו מלכת. כל יום הרגיש כחודש, כל שעה כשבוע - הייתי כבר ארבעה שבועות בשבדיה, הימים ימי תחילת יוני (למרות שמבחינת מזג אוויר אי אפשר היה לדעת - רוב הזמן 10 מעלות וגשם), ואני מבלה את זמני בעיקר בהמתנה.

בכל זאת קצת חדשות טובות כן צריך לקבל, והסתבר שדייר המשנה (אותו, הסתבר בדיעבד, ממש לא סבלנו, הבן אדם לא ניקה את הדירה פעם אחת בכל ארבעת החודשים בהם הוא גר בה. הוא גם קדח חורים בקירות והתקין מדפים בכל פינה, וזאת למרות שהוא ידע כי החוזה הוא חוזה קצר טווח, ושעליו לבקש את רשות בעלי הדירה לעניין - הוא פשוט צפצף ועשה זאת בלי לשאול אף אחד), שהיינו בטוחים שיהיה תקוע לנו בדירה עד אוגוסט, הסכים לפנותה כבר באמצע יוני, כך שיצא שהיום בו הבלונדה חוזרת הביתה, יהיה גם היום בו נקבל את הדירה בחזרה.

היום הזה היה יום שישי. עבדתי חצי יום, והגעתי הביתה כדי לקבל את הדירה ולהתחיל לנקות - הוריה של הבלונדה הצטרפו אלי מעט מאוחר יותר ובמאמץ משותף הפכנו את דיר החזירים שדייר המשנה עשה לנו בחזרה לדירה נקייה, סבירה ונעימה (למרות שחסרו הרבה רהיטים, אותם השאלנו או נתנו כאשר עזבנו את הדירה).

משם נסענו ישר לשדה, לאסוף את הבלונדה וחברתה למסע מ', סטודנטית לרפואה שבילתה איתה את שלושת החודשים הללו.

ישבנו שם בטרמינל 2 של ארלנדה, שדה התעופה הראשי של שטוקהולם, מחכים לטיסת בריטיש איירוייז, שתנחת, שתגיע.

בוודאי שקניתי ורד, אדום, ארוך, בודד - הרומנטיקה כנראה טבועה בי עמוק מכדי שאוכל לא להביא ורד אדום.

על הלוח ראו שהטיסה נחתה, באיחור קל, לא משהו מיוחד.

מחכים, ומחכים עוד קצת.

והנה היא יוצאת - רזה בצורה כמעט מעוררת דאגה (למרות שהיא החלה לאכול יותר טוב אחרי הביקור שלי באוגנדה, הסתבר שעדיין היא אכלה שם הרבה פחות מהרצוי), עייפה מאוד וגם, איחרא מסתברא, חולה.

כן, היא העבירה את השעות הארוכות בין אוגנדה ללונדון בעיקר בבחילות וחום, את השעות הרבות למדי שהיו להם בלונדון, במקום לבלות בהסתובבות ובקניות כפי שהיתה התוכנית, היא בילתה על ספסל בהית'רו, עם עיניים עצומות והרגשה כללית מחורבנת למדי.

התקרבתי אליה, היא עזבה את העגלה עם התיק הגדול ולמוד המסעות.

התחבקנו. זה היה חיבוק ארוך שאמר כל כך הרבה - הגעגוע, הכעס, הפחד, העצב, הצורך, החשק - הכל התרכז לאותו רגע ארוך אחד, בו התעלמנו מההורים שלה, מהחברה, מכל מי שמסביבנו, ופשוט עמדנו שם והחזקנו אחד את השני.

הרגע נגמר, נתתי לה את הורד (וקיבלתי תגובה של חיוך שאומר "ידעתי שזה מה שיבוא, צפוי למדי, אבל אני מעריכה את זה never the less") והתחלנו ללכת לכוון המכונית.

את הדרך הביתה (כולל הורדת החברה אצל קרוביה) עשינו בעיקר בשיחה על הטיסה שעברה וסיפורי חוויות להורי הבלונדה על ידי שתי החברות. אחרי שהורדנו את מ', המשכנו הביתה.

הלילה ההוא היה קצר ביותר - ארוחת ערב מהירה (Take Away בדרך), הגעה, מקלחת ארוכה ו.. למיטה.

בלילה לא נרדמנו מיד - דיברנו. אני לא יודע כמה זמן, אבל אני יודע שאלו היו שעות. היו לנו הרבה דברים ללבן - הרבה בעיות לא פתורות ונושאים שהטרידו, בעיקר אותי יש לציין, בהקשר לשלושת החודשים הללו באוגנדה ולהשלכותיהם על עתיד יחסינו.

המסקנה היתה שלעולם לא נעשה זאת שוב - לעולם לא  נפרד לחודשים, המקסימום אותו אנחנו מוכנים לקבל הוא מספר שבועות בודדים בכל פעם.

ההסכמה הזאת, ביחד עם ליבון נושאים אחרים והבטחות שונות ומשונות, הביאו אותנו שוב לעמק השווה - וידענו שהפעם, סוף סוף, הגענו אל המנוחה והנחלה - וכי נוכל להתחיל לבנות את חיינו המשותפים בצורה אמיתית ונכונה, כפי שלא הצלחנו בכל שש וחצי השנים שקדמו לכך.

To be continued

את שאר פרקי הטלנובלה אפשר למצוא ברשימה מצד שמאל של הבלוג