פרק 32 - פרידה מחודשת

אחרי כן עברו כמה שבועות מהירים וקצרים על מי מנוחות - ה"ביחד" המחודש, עם הידיעה שהפעם הוא באמת, סוף סוף, קבוע, עשתה לנו טוב.

קנינו רהיטים חדשים לבית, הוספנו דברים, והפכנו את הדירה בפעם הראשונה באמת למקום שהוא "שלנו". גם בינינו לבין עצמנו התחלנו להשלים את מה שהיה חסר כל החודשים הללו, קודם כשאני הייתי בארץ, ואז כשהבלונדה היתה באוגנדה.

פיתחנו גם חיי חברה משותפים, סוף סוף - בין החברות שלה, החברים של החברות שלה והחברים שלי שהצלחתי למצוא כאן בזמן הזה, יצרנו לנו מעגל חברתי מוצלח למדי.

אבל, ותמיד יש אבל, לא? היתה בעיונת קטנה אחת.

הבלונדה התחייבה, עוד מספר חודשים לפני כן, ללכת ולעבוד שוב באותו בית חולים שנמצא בעיר שנמצאת 600 ק"מ משטוקהולם למשך חודש במהלך הקיץ. זו לא היתה התחייבות שהיא ששה לקיים, וזו לא היתה התחייבות שרציתי שתקיים, אבל שנינו ידענו כי זה טוב שהיא תעשה זאת. גם כלכלית, גם מקצועית.

ולכן, באמצע יולי, פחות מ-4 שבועות אחרי שחזרה לשבדיה מאוגנדה, מצאנו עצמנו שוכבים על המיטה בבית, ביום שבת אחר הצהריים, מדברים, ומחכים לזמן בו אצטרך לקחת אותה לשדה התעופה, לטיסה בת השעה שתביא אותה למקום מגוריה החדש לחודש הקרוב.

*-*-*-*-*-*-*-*-*-

את הטבעת קניתי כמעט שמונה חודשים לפני כן, במהלך ביקור בארץ.

למה קניתי אותה? כי ידעתי שהבלונדה היא האישה של חיי, וידעתי שאשא אותה לאישה. השאלה לא היתה "אם" אלא "מתי".

חשבתי לתת לה אותה עם המעבר שלי לישראל בתחילת 2004, חשבתי שזה יהווה סימן בלתי ניתן להכחשה שאני מתכוון בשיא הרצינות להחזיק את הקשר הזה ולגרום לו לעבוד, גם אם שוב לא נתראה מספר חודשים.

אחרי קצת מחשבה על העניין, הבנתי שמעשה כזה ייסמל יותר "בעלות" מאשר "הצהרת כוונות". הרי אין צורך בסממנים חיצוניים כדי שיגיע היום בו נהיה שוב ביחד ואף נתחתן. אם זה צריך לבוא, ואם נגרום לזה לבוא, אז זה יבוא. ושום נוכחותה או אי-נוכחותה של טבעת לא ישנה זאת.

אז, לבסוף, הטבעת שכנה לבטח אצלי, ולא עברה לבלונדה.

*-*-*-*-*-*-*-*-*-

באותו יום שבת אחר הצהריים, הטבעת היתה מוכנה בכיסי.

דיברנו עוד קצת - על דברים טכניים - מתי היא תגיע שוב לשטוקהולם, מתי כדאי שאני אבוא לשם בסופי שבוע, מה עושים אחרי וכו'.

הפסקנו לדבר.

הסתכלתי עליה. היה שקט. בחוץ ה"קיץ" (שהיה קריר וגשום למדי) גרם לכך שהכל יהיה ירוק מסביב, ודבר לא נשמע חוץ מציוץ הציפורים בחלון ורשרוש הרוח.

היא הסתכלה עלי, ולא אמרה דבר. היא ידעה שיש לי משהו להגיד. אני לא חושב שהיא ידעה מה המשהו הזה יהיה. Then again, אולי היא כן ידעה.

הוצאתי את הטבעת מהכיס, ואמרתי לה.

ללא קיטש, ללא נאומים מפליגים, ללא כריעה על הברך. פשוט שכיבה זה לצידה של זו על המיטה בבית, גוף צמוד לגוף, עיניים מביטות בעיניים, עם משפט אחד פשוט. "בלונדתי, מאז שהכרתי אותך רציתי אותך, דבר שלא השתנה עד עצם היום הזה ולא נראה שישתנה עוד לעולם. אני אוהב אותך, אני צריך אותך, אני רוצה אותך. התינשאי לי?".

את התשובה אני לא באמת צריך לתת לכם, נכון?

בערך חצי שעה אחר כך, לבושים, מוכנים ומזומנים, הסעתי אותה לשדה התעופה. היא נשקה לי, חייכה והביטה בעיניי ואמרה "תכף אשוב".

יצאה מהאוטו, לקחה את הטרולי והלכה לה לכוון הכניסה לטרמינל. עם טבעת יהלום על אצבע ידה השמאלית.

To be continued

את שאר פרקי הטלנובלה אפשר למצוא ברשימה מצד שמאל של הבלוג