פרק 33 - מכשול קטן אחרון, וזהו

אחרי הפרידה בשדה התעופה, היו לנו ארבעה שבועות של חיים (שוב) בנפרד.

אבל הפעם זה באמת היה "קטן עלינו" - אם בגלל העובדה שהיינו בסך הכל כמה מאות קילומטרים אחד מהשני, אם בגלל העובדה שלא היתה בעיה לדבר כל יום בטלפון והכי חשוב - להפגש כל ספ"ש.

בספ"ש הראשון נסעתי לשם - גיליתי שהפעם, בניגוד לשנה שעברה, שיכנו את הבלונדה בדירה קטנה למדי. כפיצוי, הפעם הטלוויזיה עבדה (כל שהיה מה לעשות בשעות הערב המשמימות - ככה זה כשגרים בעיר של 35,000 איש באמצע שומקום).

בספ"ש שאחריו היה זה תור הבלונדה להגיע - היה קצר אך מענג לבלות שוב ביחד, ובעצם לבלות ביחד ב"פעם הראשונה" מאז שהחלטנו למסד את יחסינו בביתנו אנו - זו היתה הרגשה מיוחדת למדי.

הספ"ש השלישי היה הספ"ש האחרון למעשה, שבוע אחרי אמורה היתה הבלונדה לחזור לשטוקהולם באופן פרמננטי.

בדרך כלל, השתמשנו בשירותיהם הטובים של SAS כדי להגיע - טיסה של שלושת רבעי השעה, עוד עשרים דקות נסיעה מהשדה ומגיעים. הפעם, לקחתי אוטו, ונסעתי עם אחותה של הבלונדה והחבר של האחות. המטרה היתה, מעבר למפגש הסוף-שבועי, הפסטיבל השנתי של העיר, שמהווה אטרקציה לא קטנה (באמת, מגיעים אליו לא רק משטוקהולם, גוטבורג, אלא אפילו מנורבגיה) התרחש באותו ספ"ש, ולנו היו כרטיסים. בין האטרקציות (מלבד הדוכנים, הלונה-פארק ושאר מריעין בישין אפילו יצא לי לראות דוכן פירסינג! השבדים הללו ממש דפוקים לפעמים) היו הרבה מופעים חיים, כולל להקות כמו The Darkness ואף הפט שופ בויז שהבליחו פתאום משום מקום.

היה אחלה ספ"ש, שהצדיק את שבע שעות הנסיעה לכל כיוון, וביום ראשון בערב שמו פעמינו (אני, אחותה של הבלונדה והחבר) הביתה, לכוון שטוקהולם.

עוד שבוע עבר והבלונדה חזרה. אספתי אותה מהשדה, לקחתי את התיק. חיבוק. נשיקה.

חיוך קטן אחד לשני, ידענו שסוף סוף הגענו לנקודה שאליה כיוונו, במודע או שלא, מאז שנפגשנו כל כך הרבה שנים לפני.

אפילוג

מאז עברה כמעט בדיוק שנה. שנה בה התרחש לא מעט - אבל רובן ככולן של החוויות היו חוויות מגבשות. מגבשות חיים, מגבשות זוגיות ואפילו מגבשות תוכניות לעתיד. מה צופן לנו העתיד אף אחד לא יכול להגיד, אבל אני בהחלט יכול להגיד אחורה בחיוך ולהגיד ש:

א) עם כל הצרות, זה בהחלט היה שווה את זה ו-

ב) נראה שמצפה לנו עתיד משותף מוצלח למדי.