אתמול יצאנו, אני והבלונדה, מוקדם מהעבודה, ושמנו פעמינו ל-Skeppsholmen - האי הקטן והמקסים בלב שטוקהולם, בו מתקיים, למשך שלושה ימים, פסטיבל הג'אז של שטוקהולם (הוא מתקיים האמת בעוד מקומות במקביל בשטוקהולם, אך עיקר האירועים הם על האי).

המתחם עצמו היה נפלא - נותר לי רק לקוות שיום אחד גם בארץ נוכל לארגן מתחמי אירועים בכזה סדר מופתי, בלי אנשים שנדחפים, עם מספיק מקום לכולם ותכנון נכון ומאוזן של מקומות ישיבה, מנוחה, דוכנים וכמובן - איזור הבמה ומה שמסביב.

ההופעות התחילו בשעה 17:00 עם ביג-באנד שבדית שמנגנת ג'אז ביחד כבר כמעט 30 שנה.. הם אף טרחו לציין כי הם הופיעו כבר בהרכב הנוכחי על אותו האי לפני 25 שנה. היה פשוט תענוג לראות 19 נגנים + זמר אחד בעל קול מדהים, מבצעים שלל להיטי ג'אז ובלוז שונים ומשונים במשך כשעה. קוראים להם Gugge Hedrenius Rhythm & Blues Jazz Orchestra ואני ממליץ בחום עליהם (למרות שאני בספק אם תצליחו למצוא משהו שלהם, לאור העובדה שהם מנגנים בעיקר Live.

עוד דבר נחמד שהיה שם, היתה העובדה שכל להקה שהופיע, בתום ההופעה, הם עברו לאיזור "ראיונות" שם נתנו לקהל לשאול אותם שאלות, ובגמר זה הם עברו לאיזור "חתימות וצילומים" של היה אפשר להצטלם איתם (ולהדפיס את התמונה במקום, בחינם), לבקש חתימות וכו'. רעיון בהחלט נחמד.

אחריהם היתה הפסקה קצרה, והבלונדה ואני אכלנו ארוחת ערב. האמת שציפינו לשני דוכני נקניקיות ואולי איזה גזלן עם גלידה. התברר שלא מעט מסעדות בשטוקהולם הציבו שלוחות של ממש במתחם, שאמנם מחרו במחירים מופקעים יחסית, אבל האוכל היה טוב וטעים, היה הרבה מקום לשבת ובסך הכל היה ממש נחמד.

ההופעה הבאה היתה של הזמרת ריגמור גוסטפסון, שנחשבת לזמרת הג'אז/בלוז הטובה בשבדיה, ביחד עם להקתה. אין ספק, הבחורה יודעת לשיר, והיא נתנה ממיטב הלהיטים משנות החמישים וצפונה, היתה חוויה משובחת ביותר.

הלהקה שבאה אחרי הוותה קצת אכזבה - ג'נט לינדסטרום - זמרת צעירה ומבטיחה הופיעה ביחד עם הנגנים שלה ונתנה הופעה שעיקרה היה אילתורי ג'אז. היה חביב, אבל מיצה את הפואנטה אחרי 20 דקות, ומלבד השיר הראשון, לא אני ולא הבלונדה אהבנו את ההופעה.

ההפסקה שבאה אחרי היתה נחמדה, והשמיים גם בינתיים התבהרו ונתנו מזג אוויר חמים ונפלא.

ההרכב הבא היה הרכב בשם Soulive שהגיע מניו יורק - שני אחים + 3 נגנים שמבצעים שילוב מעניין ביותר של היפ הופ, ג'אז, גאנס ושאר ירקות - הם לא ממש שרים, בעיקר מנגנים, אבל הקצב שלהם מדהים והמוזיקה היא מהסוג שלא מאפשר לך להשאר במקום, אלא מחייב אותך לזוז. כל זה בתוספת ה"גישה הניו יורקית" (How you'll doing ya'll tonight? We gonna blast ya'll with this session וכו') היוו שינוי מרענן לשתי ה"שבדיות העדינות" שבאו קודם. מומלץ בחום!

ולסיום - לוריין היל.

לוריין היתה אמורה להופיע בעשר וחצי. מסתבר שבכמה הופעות האחרונות שלה, היא אחרה בכמה שעות. השיא היה בהופעתה האחרונה בלונדון, אליה היא איחרה בארבע שעות. כשהיא עלתה סוף סוף לבמה, היא סיפרה לקהל כי האיחור נבע מכך שהיה לה קשה להחליט מה היא רוצה ללבוש. הקהל, מן הסתם, לא היה מבין במיוחד, והחל לזרוק עליה ועל הבמה אוכל.

בכל מקרה, בהופעה הזאת נתנו לה דד ליין נוסף - בגלל הקרבה של האיזור באי בו נערך הפסטיבל לאיזור מגורים (באי מהצד השני של המים), ההופעה חייבת היתה להסתיים עד חצות, כל שאיחור לא היתה אופציה.

מנחה הערב התבדח על העניין כל הזמן (בדיחות בסגנון "אמרנו לה שההופעה מתחילה בשבע, כך שאנחנו מקווים שהיא תגיע עד עשר וחצי) אבל בסופו של דבר באמת היא עלתה לבמה - וביחד איתה תזמורת של חמישה עשר (!) נגנים (כולל ארבעה (!) נגני תופים) ושלוש זמרות ליווי.

התברר גם שבגלל שירה אינטנסיבית בשבועות האחרונים, היא מעט צרודה, אבל היא הצליחה להוכיח כי אפילו עם כל צרוד ושבור יחסית, היא פרפורמרית מעולה, עם קול מדהים (וכולי תקווה שאזכה לראות אותה שוב כאשר הקול שלה 100%).

היא שרה שירים מכל התקופות - כולל שירי הפוג'יז, שירי סולו שלה, שירי בוב מרלי (ומסתבר שלבעלה, הבן של, קוראים Rohan Marley - הייתי בטוח שקוראים לו זיגי! מסתבר גם שבחמש שנים בהן היא לא הוציאה שום דבר חדש היא היתה עסוקה בלהוליד ולגדל 4 ילדים - ופשוט מדהים לראות איך היא נראית, קופצת ונשמעת אחרי ארבע לידות..) והרבה הרבה קצב.

ההופעה הסתיימה בשתים עשרה על הדקה - כשהיא מגניבה עוד שיר אחד (Fugee-La) בדקות האחרונות.

לסיכום - חוויה מופלאה - היה בהחלט שווה את הזמן ואת השעות הארוכות של העמידה.

(ועוד קטע קטן אחרון - בפוסטרים שהיו במקום התברר שה-Black Eyed Peas באים לכאן ב-21 בספטמבר להופעה אינטימית במועדון-פאב בשם Nalen - אני כבר מזמין כרטיסים )