 כינוי:
Ford Prefect בן: 45 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2005
 הרהורים ותהיות
אנחנו אף פעם לא ממש מרוצים ממה שיש לנו, נכון?
תמיד אנחנו מחפשים את השיפור, את השידרוג, את ה"שלב הבא" - זה שייתן לנו יותר ממה שיש עכשיו - יותר כסף, או יותר סיפוק, או יותר אתגר, או יותר שלווה, או יותר ריגוש, או יותר משהו, כל עוד זה יהיה יותר (והיותר יכול כמובן להיות גם פחות - פחות לחץ, פחות מתח, פחות סיכון וכו' וכו').
אני יכול לזכור את עצמי, לפני מספר שנים. באותה התקופה עבדתי כיועץ (Consultant בלשון עם עבדי ההיי טק) - נסעתי הרבה ולמקומות שונים, הרווחתי כמות כסף שאפשר רק לחלום עליה כעובד שכיר, חייתי חיים מלאי חוויות והנאות כאלה ואחרות ו.. לא הייתי מאושר.
פסגת שאיפותיי, רצונותיי ומאווי היו, ואת זה אני זוכר בבירור, כאילו זה היה אתמול - לעבור לשבדיה, למצוא כאן עבודה טובה, ולהיות עם הבלונדה.
זה לא היה פשוט, זה לא היה קל, זה לקח הרבה שינויים, אתגרים, קשיים אובייקטיביים וסובייקטיביים וכמובן - הרבה הרבה כוח רצון ואהבה אבל, בסופו של דבר הגענו לאן שאנחנו היום - אני גר בשבדיה, עם הבלונדה, אותה אני עומד לשאת עוד כשישה וחצי חודשים, ויש לי עבודה שהיא מוצלחת וטובה בכל קנה מידה אפשרי.
אבל, אני רוצה יותר.
מה זאת אומרת?
זאת אומרת שכשאתמול, פנה אלי מעסיקי לשעבר, והציע לי לנסוע ולבלות חודשיים בבייג'ינג כיועץ לפרוייקט שמפותח שם, תוך קבלת משכורת שתשאיר לי נטו גדול בערך פי שלוש ממה שאני מרוויח היום, הרעיון ממש קסם לי.
פתאום הרגשתי, שהחיים ה"שגרתיים" הללו, השגרה הזאת בא אני חי כבר קרוב לשנה וחצי לא משתווה לכמות הריגושים שיש בעבודה מהסוג שאני יכול לחזור אליו - נסיעות של כמה שבועות או חודשים, פעם בכמה זמן, למקומות מעניינים. לפגוש אנשים חדשים ומרתקים, פרוייקטים שונים ומשונים שמאתגרים כל פעם מחדש וכמובן - רווח כספי ניכר.
הבלונדה די התלהבה מהסיפור כשסיפרתי לה על כל אתמול בערב. כשאמרתי לה שאני לא ממש רוצה להפרד ממנה לחודשיים כדי ללכת ולשבת בסין, היא כבר התחילה לתכנן איך היא תוכל לקחת כמה שבועות חופש פה וכמה שבועות חופש שם כדי לבלות כמה שיותר זמן איתי (ובבייג'ינג! היא אמרה בהתלהבות עם חיוך גדול מרוח על פרצופה).
"ומה עם העבודה?" שאלתי אותה, "הרי את לא מצפה שאני אעזוב מקום עבודה טוב וקבוע בשביל חודשיים ייעוץ, נכון?"
"לא תוכל אולי לקחת חל"ת"", היא שאלה.
"באמת נראה לך שחברה מיושבת בדעתה תסכים לשחרר את אחד מעובדיה הבכירים לחודשיים תמימים, בהתראה של חודש פלוס? אין מצב. אם אני רוצה לנסוע, זה יהיה כרוך בהתפטרות. שלא לדבר על הבעיות שזה יוצר לנו, לדוגמא, עם העובדה שאנו צריכים להגיע לארץ כדי להמשיך ולתכנן את מסיבת החתונה."
הבלונדה היתה די זעופה מהעניין - מאוד קסם לה הרעיון של לבלות כמה חודשים בסין הקסומה, עם תקציב מחייה נדיב ביותר ומלון חמישה כוכבים. במיוחד כשמשווים זאת לאלטרנטיבה - בילוי של חודשיים בשיא החורף השבדי החשוך, הקר והלא ממש מסביר פנים, תוך עבודה אינטנסיבית במחלקת כירורגיה.
וכאן נכנסת התהייה שלי - אני בהחלט יכול לראות למה זה כל כך קוסם לי, אבל מפריע לי שאני לא יכול פשוט להיות שלם עם מה שהשגתי עד כה, שזה לכל הדעות הרבה, ולהיות "שמח בחלקי."
אני רוצה להתקדם, כמובן, ואני הולך להתקדם ולהתפתח, אבל למה אני לא יכול להיות שלם עם הדרך בה אני נמצא עכשיו, ומספיק ריגוש פוטנציאלי אחד קטן כמו שזה שהציעו לי אתמול כדי להרגיש כאילו נטרפים לי כל הקלפים? ששוב איני בטוח במה אני רוצה ולאן אני מנסה להגיע?
(הבהרה - הדילמה נוגעת למישור המקצועי נטו, אין לי שום דילמה ביחס למערכת יחסי עם הבלונדה או אף עם מגוריי בשבדיה כ"בסיס הקבע" שלי).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
