כפי שציינתי אתמול, עדי הזמינה אותי ואת הבלונדה לארוחת ערב ראש השנה בביתם החדש (והמאמם!!!11).

הערב היה אינטימי למדי, כאשר המשתתפים כללו את עדי ובן זוגה, זוג החברים הישראלים ר' ו-ד', הורי עדי שהגיעו לכבוד ראש השנה ו.. זהו, בערך.

אחרי דרינק קטן וחביב ביותר, פלוס סיבוב מהיר בדירה (שלא רק עוצבה בטוב טעם, אלא נראה כי היא בעלת מאגניבות כללית מוצלחת ביותר), הובלנו אחר גכבוד לשולחן הערוך לתפארת, למטרה שלשמה התכנסנו.

האוכל, כמעט מיותר לציין, היה משובח ביותר. אין ספק שלעדי יש כשרון טבעי בכל הקשור להכנת מאכלים והגשתם (מה שמעלה את התהייה שאולי טמונה לה שם בעצם קריירה משובחת ומוצלחת, במיוחד לאור השפע הדל יחסית של מקומות עם אוכל שווה בעירנו השבדית).

על הטקסיות הדתית עברנו במהירות עם ברכה על כוס יין ועוד אחת על התפוח בדבש (ופה נוכחנו לדעת כי כולנו, מי פחות מי יותר, אפיקורסים מוחלטים, והדבר היחיד אותו כולם זכרו בוודאות היא העובדה כי יש להגיד "אמן" בסוף), ויאללה לאוכל.

ושוב.. איזה אוכל! ממנות ראשונות כמו אנטי פסטי משובח כמותו לא טעמתי מאז עזבתי את ביתה של אימי, סלט גרגרי חומוס מעולה והקרם דה לה קרם - לחמניות טריות עם מילוי גבינה!

אחרי שהאבסנו עצמנו כיאות (בכל זאת, חג יהודי, אם אתה לא רגיש מפוצץ אחרי המנה הראשונה אז כנראה שאתה מפספס משהו ממהות החג) הגיעה המנה העיקרית - קבבים (!!) אמיתיים (!!) מעשה ידי עדי (!!), כאלה מבשר כבש משובח, עם כל המרכיבים והתבלינים והקרם דה לה קרם - טחינה ירוקה מעולה וטעימה ביותר! לא האמנתי למזלי הטוב. טחינה כמעט ולא יצא לי לאכול בשבדיה. טחינה טעימה זה משהו שבכלל לא ידעתי שאפשר לקבל כאן, אבל מסתבר (שוב) שעדי יודעת מה היא עושה.
לצד אלו הגיע עוד משהו שאני מכיר אותו כ"מאכל בית" טיפוסי - תפוחי אדמה ובטטות בתנור עם רוזמרין. הריח משכר, והטעם.. נפלא.
סלט החסה, עגבניות וצנוברים שהביאו ד' ו-ר' רק הוסיף לכל העניין, ובסופו של דבר הרגשתי (שוב, כיאות לחגים שכאלה, אני מניח), כאילו הייתי צריך לקנות לפחות שתי מידות מכנסיים גדולות יותר מאלו שעלי.

במסגרת "הסדר הטוב", גם דז'יסטיפים היו לרוב, כשלאחריהם עברנו אחר כבוד להתמרח על הכורסאות והכריות בסלון.

הקינוח, מלבד עוגת הדבש שלי (שהצליחה בצורה מפתיעה. אני יודע שאני מאוד אוהב אותה, אבל אני גדלתי עליה, כך שדי הפתיע אותי לראות אנשים אחרים נהנים ממנה, במיוחד לאור העובדה שאני, ולא אימי, הכנתי אותה), הכינה עדי על המקום בראוניז משובחות ומלאות בשוקולד עד כאב (כן, לא ידעתי שאפשר לתאר כך שוקולד, אבל מצד שני גם לא ידעתי שאפשר לדחוס כל כך הרבה שוקולד במשהו) ביחד עם גלידת וניל. תענוג קטן אחרון שבזכותו ישבנו כולנו כמו זומבים על סף עילפון, מנסים לעכל את החוויה הקולינרית המשובחת שעברנו.

אחרי עוד קצת זמן, נפרדנו מהמארחים, הודנו להם ו.. אודרוב, הביתה. לבלונדה יש משמרת של 24 שעות רצוף מהיום בבוקר עד מחר בבוקר, והיא בהחלט זקוקה לקצת שינה לפני כדי שהיא לא תהרוג יותר מדי פציינטים.

אז זה המקום להודות שוב למארחינו המוצלחים על הערב הנפלא, ולהביע תקווה כי נזכה לחגוג עוד הרבה חגים בצורה כזאת - בקלילות, בסבבה, עם חברה נעימה ואוכל משובח.