בדומה למסע הקודם (לפני פחות משבועיים), גם הפעם נסעתי לוינה, ומשם לברטיסלבה, בחזרה לוינה ואז בחזרה לשטוקהולם.

הפעם, בניגוד לפעם קודמת, לא נשארנו בלילה הראשון בוינה אלא נסענו ישירות משדה התעופה לברטיסלווה. מסתבר שיש לבוס שלי טעם לא רע (וגם יכולת מוצלחת למדי למצוא עסקאות טובות), כי בכניסה לשדה התעופה בוינה חיכתה לנו לימוזינת מרצדס שחורה משחור, עם ריפודי עור ועץ, באר משקאות ומערכת סראונד שלא היתה מביישת דיסקוטק לקחת אותנו עד למלון בברטיסלוה.

בבריטסלווה הוזמנו לנו חדרים במלון על ידי קולגה מקומי.

טעות.

המלון עצמו, למרות שהיה נקי למדי, היה בסיסי עד בסיסי מאוד. קצת שעשעה אותי העובדה שלמלון קוראים Chez David, והוא מתהדר בהיותו "המלון היהודי של ברטיסלווה". כן - דגלי ישראל בכניסה, תמונות של ירושלים, ספרים בעברית ואפילו "עיתון הקהילה" בחדר. מסתבר, שהבניין (והמלון) שייכים לקהילה היהודית בעיר.

משעשע, אבל מסביר איך מלון של שני כוכבים יוצא כל כך יקר.

אחרי ארוחת ערב דשנה (כולל איזה מרק מופלא שהגיע בתוך קערה עשויה לכם, וכולו, כמו שזה נראה, עשוי פשוט משמנת ושום - שילוב מעולה) ברובע העתיק של העיר (שהיה חביב, אם כי שומם עד מוות אפילו בשעה מוקדמת יחסית), חזרנו למלון, שם עבר לילה לא ממש נוח (מיטת יחיד? שמיכה לא חלקה? כריות קשות כמו אבן?).

בבוקר נוסעים למשרדי החברה שאליה באנו, ליום מפרך של פגישות, דיונים ובילשוטים לרוב. מה אני אגיד לכם, אין כמו פוליטיקה של אירגונים כדי להוציא אדם מדעתו.

בערב חזרנו לוינה, והפעם, מסתבר ,הצליח לנו קצת יותר עם המלון.

Hotel Kummer שוכן בלב ליבו של Marie HilferStrasse (יש מצב שאני טועה באיות) - רחוב הקניות הגדול והמרכזי של וינה. המלון עצמו הוקם באמצע המאה ה-19, ושומר עד היום על ההוד וההדר - תיקרות גבוהות ומקושטות, מראות ענק, נברשות, שטיחים מקיר לקיר, גרם מדרגות רחב עשוי שיש, והכל ספון עץ ומלא ברהיטים שנוצרו לפני שהסבים והסבתות שלנו אפילו חלמו על להוולד.

החדר לא שונה - ענק, מלא רהיטים עתיקים ועם חדר אמבטיה עצום בגודלו. אין ספק - תענוג.

אתמול בבוקר, הסתבר לנו כי הפגישה שהיתה לנו בוינה באותו הבוקר לא תתקיים, מה שפינה לנו יום שלם, עד אחר הצהריים בו היינו צריכים לנסוע לשדה התעופה, כדי להיות תיירים אמיתיים.

בתשע הלכנו לאכול ארוחת בוקר (משובחת ביותר, יש לציין - אני ממש ממליץ על המלון בחום אם אתם מגיעים לוינה) של שעה, פלוס מינוס, סידרנו את תיקינו ויצאנו "לשחק אותה תיירים".

אחרי סיבוב קניות ברחוב הקניות בו יושב המלון, הלכנו למוזיאון היסטוריית האומנות (באופן מאוד נוח, שוכנים כמעט כל המוזיאונים המעניינים בוינה באיזור רחב ידיים אחד, כך שאין צורך לטייל בכל העיר כדי להגיע למוזיאונים שונים) - בניין ענק, מימי הגדולה של בית הבסבורג. מקום באמת באמת מרשים - הכל עשוי שיש, מלא פסלים, פיתוחים, תקרות גבוהות (בית הקפה מתהדר בתקרה שהיא למעשה כיפת זכוכית ענקית שיושבת יותר מ-50 מטרים מעל הסועדים למשל).

בילינו שם מספר שעות בנעימים (מה ראינו? הכל, החל מתערוכה של גויה, אותו כבר הרבה זמן רציתי לראות, ועד תערוכות  קבועות של המוזיאון, כולל אומנות רנסנס אירופאית, אוצרות רומיים-יווניים ואיך אפשר בלי - השלל האוסטרי ממצרים העתיקה, שכמובן כולל מיני פסלים ,מומיות ושאר ירקות).

כבר לא נשאר הרבה זמן, וכך אחרי עוד קצת קניות נסענו לשדה התעופה, ושם קינחנו בארוחת הצהריים המסורתית שלנו שם - שניצל וינאי אמיתי (מבשר עגל) ו-Weissbier. היה משובח בהחלט.

אבל.. כמו שכתבתי אתמול בלילה - נחמד לנסוע, אבל הכי טוב להיות בבית (ורק לראות את  השמחה בקולה ובעיניה של הבלונדה כשאני נכנס הביתה פשוט עושה לי את היום).

לגבי תמונות - עמכם הסליחה והמחילה, אך לא לקחתי את מצלמתי הפעם. לכן,  התמונות היחידות הן (שוב) מטלפוני הפעוט, זה עם ה-0.3 מגה פיקסל.

אבל, זה מספיק טוב כדי להעביר את ההרגשה, אני חושב.