דודה מלכה ביצעה מיקור חוץ כמו שכתב לה מישהו באחת התגובות, וביקשה סיפורים קצרים.

ביקשה? קיבלה. הנה התרומה הצנועה שלי לעניין.

עבודה חדשה

"במלחמה הזאת אני אפסיד."

זאת היתה המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש כשקמתי בבוקר, אותו הבוקר שנדמה כאילו היה לפני עידן ועידנים. וראיתי אותה.

היא היתה כסופה-אפורה. קטנה למדי, מסוגלת אולי להחזיק כמה מסמכים של איזה איש עסקים נמרץ ביחד עם אחד מאותם ממכשירי הטלפון-טלוויזיה-ניווט לוויני-מצלמה דיגיטלית-נגן MP3-מכונת קפה-ויברטור לשעת מצוא שכל כך פופולאריים בימים אלו.

הגימור היה ממש פשוט, ללא קישוטים, ועם זאת ניכר היה כי המזוודה הקטנה הזאת היא יצירת אומנות של ממש. החיבורים מושלמים, הצירים בלתי נראים וניכר היה כי היא עשוייה מחומרים מתכתיים משובחים ביותר.

מה שתפס את עיני יותר מכל היה הכיתוב הזוהר, שבהק לו באור יקרות משני צידי המזוודה - Do Not Open Me.

"ומה הסיכוי שזה ייקרה?", שאלתי בחיוך מריר. הרי יצר הסקרנות שלי היה מסוגל להרוג חצי מהחתולים בגלאקסיה..

קמתי מהמיטה והתכופפתי לעבר המזוודה.

"מי יכול היה לשים כאן דבר שכזה?" תהיתי לעצמי.

הסתכלתי מסביב בחשש מה. אחרי הכל, אני גר לבד, ובדירת חדר, כך שאין ממש היכן להסתתר ואין מי שיכול היה להניח מתנה מיסתורית שכזו ליד מיטתי בלי שאתעורר.

כלום. הכל כפי שהיה אתמול בלילה, כשהלכתי לישון. אפילו קרטון הפיצה עם המשלושים החצי אכולים היה זרוק בדיוק באותה זווית, מול הדלת, ביחד עם ערמה נאה של פחיות בירה ריקות. לא, אין סיכוי שמישהו היה מצליח להכנס לכאן בלי שאשים לב.

ומה לגבי המזוודה? ניסיתי להרים אותה. אלוהים! כמה שזה היה כבד! ניסיתי בשתי ידיים, ניסיתי להתכופף עם הברכיים ובקושי הצלחתי להזיז אותה קצת. באותו הרגע החל אור אדום עמום להבהב משני צידי המזוודה. שמטתי אותה והתרחקתי כמה צעדים. בכל זאת, מי יודע מה זה יכול להיות.

עמדתי שם ובהיתי במזוודה. היא המשיכה בעמידתה ולא התרגשה במיוחד מנוכחותי, מהבהבת לה באיטיות מלכותית שכזו.

"אדום," אני זוכר שחשבתי לעצמי, "למה היא מהבהבת באדום?"

התקרבתי אליה ושב, באיטיות, וההבהוב האדום התעצם, ונראה כאילו הקצב מתגבר גם כן.

"פשש... חיישן קרבה, מרשים ביותר", אמרתי והתקרבתי שוב, רק כדי לראות את המזוודה מהבהבת בקצב שנראה ככל שהתקרבתי יותר לפחות מלכותי ויותר כמו התקף פאניקה טוטאלי.

"נו באמת, למה לשים כזה דבר כאן רק כדי שלא אתקרב אליו?" תהיתי, ונגשתי עד למזוודה.

ההבהוב היה כל כך מהיר עד שכמעט ואי אפשר היה לשים לב אליו. הקירות והרהיטים זרחו באדום, החדר כולו נראה לפתע כאילו הייתי בחדר חושך עתיק, או בטבורה של איזו צוללת בשעת חרום.

"את לא אוהבת אותי? אל תדאגי, אני לא אעשה לך רע" לחשתי לה, תוך שאני מתכופף לעברה.

לכפתור הקטן שבצידה העליון של המזוודה שמתי לב רק כשהייתי ממש קרוב. זה היה כפתור זערורי, שחור אני חושב (אי אפשר היה ממש להבחין בצבעים עם כל האור האדום הזה מסביב). שני חיצים קטנים הצביעו על הכפתור, ולידם כיתוב שהפך לקריא רק כשכמעט והצמדתי את הפרצוף למזוודה - !!Do Not Press This Button הם אמרו.

"פאניקה", גיחכתי. "אני? נו באמת."

ולחצתי על הכפתור.

ברור שלחצתי.

כשהתעוררתי (התעוררתי? מתי נרדמתי שוב?) גיליתי שאני לא בדירה. מה שכן, נמצאתי באולם ענק. אלפי, אה.. דברים עמדו שם מסביבי, צווחו, צעקו ובאופן כללי עשו הרבה רעש.

מישהו התקרב אלי. היו לו שני ראשים וזרוע אחת יותר מדי. הוא החזיק בידו דג קטן, מבחיל למדי. "מה אתה חושב שאתה ע.." התחלתי להגיד כשהבחור תחב לי את הדג, בלי יותר מדי גינונים, לתוך האוזן.

"מאאאאאאאאזאאאאאאאאאאאאאאאל טווווווווווווווווווב" הבנתי שכולם שואגים לי. פתאום כל אותם יצורים מוזרים מסביבי דיברו בשפה מובנת.

בחור ירוק אחד ניגש אלי, נמוך ביותר, עם ראש ענק, עיניים מהפנטות ופה שנראה כמו חריץ טלכרד.

"הרשה לי להיות הראשון שמברך אותך באופן רשמי, מיסטר פרפקט. עברת את המבחן, והתקבלת לעבודה ככתב מן המניין של "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה".