אין ספק שרמת האלימות בארץ הגיעה לרמות שלא נודעו מעולם, ושוברת מחדש את השיאים של עצמה פעם אחר פעם בשנים האחרונות.

אפשר להאשים בזה את המצב הבטחוני, את ההתדרדרות של מערכת החינוך, התדרדרות מערכת הערכים.

אפשר להאשים בזה את הכיבוש, או את המתנחלים, או את מרכז הליכוד או את נושאי משרות השרד שנותנים את הטון והדוגמא.

ממאות בני נוער שמתפרעים בחברון, לדקירות במועדונים, לאלימות בכבישים, להתלהמות בתקשורת והרשימה נמשכת ועוד ועוד לבלי סוף.

משום מה, כשישבתי וראיתי עוד עמוד שלם של חדשות על אלימות, כוחניות והתעמרות בחברה הישראלית (כולל המאמר הזה - שהוא באמת קריאת חובה, לדעתי. המחשה נאה לאיך "חמשת המשפחות" ששולטות בשוק הישראלי ללא עוררין הפכו את ישראל למדינת עבדים מודרנית), נזכרתי בשיר הבא :

החמור הקטן שירד אל הגן (איה איה איה איה)

הוא שכח כבר מזמן טעמו של תלתן (איה איה איה איה)

הוא פגש בגנן, שעבד שם בגן

ונתן המקל על גבו הקטן

איייה

השיר הזה נחשב כאחד מ"מאה שירי הילדות הקלאסיים" של ישראל, ואף נכלל בכל אוסף שמכבד את עצמו (כמו שאפשר לראות כאן, במומה).

עכשיו.. נתקו את השיר מקונוטציית "זכרונות ילדות אהובים" וקראו את הטקסט.

אולי משם מתחילה האלימות בישראל? (לווא דווקא השיר הספציפי הזה, למרות שהוא גרוע מספיק בפני עצמו, אלא מכלול האלימות שטבוע כל כך עמוק בתרבות הישראלית במשך עשורים רבים).