הספ"ש הזה, כמו שסיפרתי, התחיל עם מטלות ביתיות שונות ומשונות (גם עבודות בית וגם עבודות בבית).

את יום השבת סיימתי בפגישה עם ר' (שאחראי גם על העיצוב החדש לבלוג) ו-א', שני חברים ישראלים שגרים כאן בשטוקהולם.

הלכנו לפייבוריט החדש שלי - מסעדה לבנונית (פרטים תחת "מסעדות מומלצות בשטוקהולם" בצד שמאל של הבלוג) שמגישה חומוס טרי וטעים, שישקבב מוצלח ביותר ובאופן כללי נותנת אווירה, פחות או יותר, אותנטית (אבל לא, זה עדיין לא מתקרב בכלל להרגשה של חומוסיה סטייל "חומוס אשכרה" בת"א - לצערי, לא נראה לי שנגיע ליום בו יהיו כאלה דברים כאן).

בכל מקרה, מסתבר שבסופי שבוע הם מוסיפים גם "תוכנית בידור" לקהל, בצורת רקדנית בטן (שנראתה, כפי ששמנו לב, כמו שילוב של זהבה בן וליילה שאהיד).

מוזיקת הדרבוקות בקעה בעוז מהרמקולים, והבחורה הגיחה עם מיטב מצלצליה ומשמניה המרטיטים (אך יש לציין, בצורה מעניינת למדי ;-) ) וריקדה לה ריקודי בטן סוערים בין הקהל במשך עשר דקות, עד שלבסוף נעלמה לה חזרה בנבכי מטבח המסעדה.

בכל מקרה, ככה זה נראה (וסליחה על האיכות.. טלפון עם מצלמה גרועה + חושך במסעדה לא עושה טוב לתמונות) :

תודו שמעולם לא ציפיתם לראות תמונה רקדנית בטן על רקע רחוב מושלג, נכון?

יום ראשון, בניגוד לשבת (שהיה קר מאוד, עם רוחות חזקות והרבה הרבה שלג) היה עם מזג אוויר מופלא. מהימים בהם אתה לומד להעריך את החורף השבדי - כמה מעלות מתחת לאפס, הכל לבן מהשלג הטרי של יום לפני, השמיים תכולים ללא ענן והשמש זורחת לה באור יקרות.

הלכנו לנו לטיול מהפרבר בו אנו גרים למרכז העיר. את רוב הטיול עשינו על הקרח שמכסה את התעלה הקפואה ליד ביתנו (על הקרח נערם שלג, כמובן).

לא יודע מה העניין, אבל ההרגשה של הליכה באמצע משטח שאתה יודע שהוא בימים כתיקונם מים זורמים, עם הריק הגדול מסביב (הרי הגדות רחוקות למדי) נותן, לי לפחות, הרגשה כזו של "יום כיפור" בזמן ההליכה/רכיבה בכבישים הריקים - מאין חופש פתאומי כזה שבימים כתיקונם ממש לא מתאפשר.

שוב, רק הטלפון היה עימי (תלונות לבלונדה שאמרה שאין צורך לקחת מצלמה), אבל ככה, פחות או יותר, זה נראה (וכן, זה לא אגם, זו תעלה) :

מתחת לעשרה או חמישה עשר סנטימטרים של שלג מסתתר לו משטח הקרח.. בנקודות בהן יש פחות שלג, מחליקים מעת לעת.. משעשע משהו

עוד דבר ייחודי לחורף - דיג קרח. בניגוד לדיג רגיל (עומדים עם חכה ליד המים) בדיג קרח באים עם מקדח גדול, קודחים חור בקרח (שיכול לפעמים להיות בעובי של חצי מטר ויותר), משחילים חוט אשר מקובע לדופן החור (או מחזיקים ביד) ו... מחכים.

נראה שעמום המחץ, אבל מצטלם מצויין. הנה שתי תמונות של כאלה שעשו זאת בתעלה עליה הלכנו (דרך אגב, שטוקהולם היא מהערים הבודדות בעולם בהם לא רק שאפשר לדוג במרכז העיר, אלא המים נקיים מספיק כדי שאפשר יהיה לאכול את הדגים) :

שימו לב, מצד שמאל של האיש אפשר לראות את המקדח שבו משתמשים. החור נמצא לימינו

כן, היתה הרבה שמש, וזה מסנוור כשהיא כל כך נמוך בשמיים (מדובר בערך בשעה שתיים עשרה בצהריים..)

על כך שיש ברווזים, אווזים וברבורים בשפע כבר סיפרתי רבות, אבל עדיין משעשע לראות אותם כאשר מישהו מאכיל אותם.. היונים בכיכר טרפלגר (שכבר אין, אם זכרוני אינו מטעני) זה כאין וכאפס לעומת ההתנפלות רבתי של החבר'ה הללו :

את הספ"ש סיימנו בצפייה בסרט (The Constant Gardener - סרט צדקני משהו, לא ממש עשה לי את זה, אבל הבלונדה אוהבת סרטים על אפריקה) ו.. זהו בערך.