מקרה ראשון

הזמן: תחילת ואמצע שנות ה-80.

המקום: ערבות אפגניסטן

האירועים: ברית המועצות, לאחר חתימה על הסכם "הגנה הדדית" עם הממשל האפגני המרקסיסטי, "נחלצת לעזרת הילידים" מול לוחמי הגרילה האיסלאמיים, מה שהופך ל"בוץ האפגני" או "הוייטנאם הסובייטית", עד לבריחה הרוסית משם בסוף שנות השמונים.

אחד מ"לוחמי החופש" הנועזים והקיצוניים ביותר היה בחור סעודי, בן למשפחה עשירה, עניפה ומכובדת מאוד. אותו בן ורבים כמוהו, קיבלו הכשרה, נשק ועזרה רבה מארצות הברית, במסגרת נסיונותיה להקטין את השפעת הסובייטים בעולם.

התוצאות: אותו "לוחם חופש" שהפך בעזרת האמריקאים למנהיג אירגון גרילה מקצועי, קיצוני ואכזרי, אחד אוסאמה בין לאדן, הפך להיות היעד מספר 1 של ארה"ב. הוא וממשיכי דרכו מהווים, כך לפי הממשל האמריקאי, את האיום הגדול ביותר על העולם החופשי בכלל ועל ארה"ב בפרט.

מקרה שני

הזמן: תחילת ואמצע שנות ה-80.

המקום: לבנון

האירועים: ממשלת ישראל פותחת במבצע "שלום הגליל" עם מטרה מוצהרת להרחיק את אש"פ מגבול ישראל. מטרה פחות מוצהרת כוללת את הניסיון להקים "משטר ידידותי לישראל" בשכנה הצפונית, כזה שיעשה שלום עם המדינה ויקשיב קשב רב ל"עצות" של השכנה הדרומית.

המטרה להרחיק את הקטיושות ואש"פ "40 ק"מ מהגבול" הופך למסע כיבוש של חצי מלבנון, המקומיים שעוד היו ידידותיים יחסית בתחילה, כשחשבו שהישראלים באו לעזור, הופכים אט אט למתנגדים פאסיביים ואקטיביים אל מול הכיבוש הישראלי. התנגדות שהופכת אלימה יותר ויותר.

התוצאות: אחד מהאירגונים הרבים שקמו בלבנון בעקבות הפלישה הישראלית היה ארגון איסלאמי בשם "חיזבאללה". ישראל אמנם לא אהבה אותו במיוחד, אבל ראתה בו משקל נגד יעיל מול אש"פ. ככזה, לא התייחסו אליו יותר מדי. עשור וחצי מאוחר יותר, זוקף החיזבאללה "לזכותו" את הנסיגה הישראלית מלבנון בעקבות מלחמת גרילה עיקשת שעלתה לישראל במאות הרוגים. החיזבאללה, באמצעות הפטרון האיראני, הפכה לשחקן משמעותי ביותר בזירה הלבנונית, ולאחד מהאיומים הרציניים ביותר על ישראל מבחינת טרור.

מקרה שלישי

הזמן: סוף שנות ה-70 עד סוף שנות ה-80. ומאוחר יותר, תחילת שנות ה-2000.

המקום: יהודה, שומרון וחבל עזה.

האירועים: החמאס, ארגון איסלאמי קיצוני שהוקם כמעין שלוחה של "האחים המוסלמים" בשטחי יש"ע, מקבל סיוע ישראלי (אם באמצעות העלמת עין ואם באמצעים אחרים), במטרה הברורה של יצירת "משקל נגד" לאש"פ, בניסיון לקעקע את "זכות הניהול" של "ארגון הטרור מספר 1" (כך לפי ישראל באותם ימים) את ענייני העם הפלסטינאי. לאחר התחלת האינטיפאדה הראשונה, בה הפך אש"פ למנהיג ההתקוממות ויאסר עראפת ל"סמל הפלסטינאי", הפך הצורך ביצירת אלטרנטיבה מקומית לחזק עוד יותר, מה שגרם לישראל להלחם בכל הכוח באש"פ, נציגיו ופועלו, ולהתעלם לחלוטין מהאירגונים שחתרו תחתיו. בתחילת שנות ה-2000, הואשמה הרשות הפלסטינאית (שהוקמה על ידי אש"פ) באחריות לפיגועים בישראל. כתוצאה מכך, הרסה ישראל את הרשות כמעט עד היסוד. עיקר הפגיעה היתה במוסדות התנועה (והשלטון) של אש"פ. "אירגוני הסירוב", לעומת זאת, כ"אירגוני צללים", נהנו מחסינות יחסית (מלבד מעצרים אקראיים וחיסולים ממוקדים) שנבע מכך שלא הם עמדו בחזית העימות.

התוצאות: החמאס הופך, נכון לאתמול, לגוף השלטוני החזק ביותר בשטחי יש"ע.  הארגון הקטן וחסר המשמעות, זה שישראל העלימה ממנו ומקיצוניותו הדתית והלאומנית עין השלים את המהפך שישראל כל כך רצתה - אש"פ הוכה שוק על ירך, "הבחורים מטוניס" נבעטו מהשלטון, והשלטון הפך להיות "עממי ומקומי" - של ארגון טרור שלא בוחל באף אמצעי להשיג את מטרתו המוצהרת - שלטון איסלאמי מלא בכל שטחי ארץ ישראל.

ואחרי שקוראים את הדוגמאות הללו (ויש לא מעט דוגמאות דומות מדרום אמריקה, דרום מזרח אסיה ועוד), יש מישהו שעוד באמת חושב שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים?