הכינו את הקבב, הכינו את השום, הכינו את הממליגה (מה זה בכלל?) והעלו את הטמפרטורות (12 מעלות וגשם היום בצהריים שם, לעומת 8- ושלג כאן). הפורד מגיע לבוקרשט.

קפיצה קטנה לפראג, ומשם עוד קפיצה קטנה לבירה הרומנית.

הציפיות שלי גבוהות, בכל זאת, כששאלתי את עובדת המחלקה הקונסולרית הרומנית (אחרי שהגעתי לשגרירות פעם שנייה כדי לקבל את הויזה - ותודה לחברתי היקרה והנפלאה א', אילוליי היא הייתי פשוט נוסע היום בלי לחשוב בכלל שאולי אני צריך להוציא ויזה מראש) מהן האטרקציות הראשיות בבוקרשט, למישהו שמעולם לא היה שם ויהיו לו אולי שעה או שעתיים לשרוף, היא חשבה, וחשבה, וחשבה. לבסוף אורו עינייה והיא אמרה - הפרלמנט, אתה צריך לראות את הפרלמנט הוא בניין ממש גדול, כמעט כמו הפנטגון!

נו, שויין.

אם כבר בויזות עסקיננו - הדרך לקבלת הויזה היתה אתגר מעניין במיוחד.

ביום רביעי שבוע שעבר, הידסתי לי בקור עז וסופת שלגים עזה לא פחות לאחת מהרחובות היותר יוקרתיים של שטוקהולם, באיזור השגרירויות. שם עמד לו בניין ע-נ-ק ומפואר, כל כולו השגרירות הרומנית (וכאן נשאלת השאלה - איך מדינה שבה אנשים לא הולכים למסעדות כי יקר מדי ואפשר לקנות בית בכפר בפחות מאלף דולר מחזיקה בניין שגרירות שעולה סכום שבע ספרתי בדולרים במדינה שהיא לא ממש חשובה. לאלוהי השחיתות הפתרונים, אני מניח).

מצלצלים בפעמון הכניסה (שעות הקבלה - ימי שני, רביעי ושישי בין השעות עשר לשתיים עשרה בלבד).

הדלת נפתחת, ונכנסים למסדרון שכולו, מכל צדדיו, מראות. בצד שמאל ישנו פתח קטן באחד המראות. ממנו מציץ בחור גדול ומשופם עד מאוד (פרץ - מאחוריך, מצדדיך וגם מעליך).

כמו שאני מכיר שגרירויות (וכבר היו לי לא מעט התנסויות, כולל עם כל מיני מדינות אפריקאיות) - אמור להיות איזור קבלת קהל, בו יושבים, מחכים, ונגשים לדלפק בו מנהלים את העניינים מול אחד מעובדי המחלקה הקונסולרית של השגרירות.

איך שבאתי לפתוח את הפה ולשאול את הבחור המשופם מה עלי לעשות במסדרון שכולו מראות, הוא נבח עלי - "You der, you der", תוך שהוא מצביע לצד השני של המסדרון.

העפת מבט מדוקדקת יותר העלתה שאחת המראות היא למעשה דלת. אאוריקה!

הלכתי לשם ופתחתי את הדלת. מהצד השני - חדר קטן (אולי חמישה על שלושה מטרים) עם כמה כסאות, שולחן כתיבה מרופט והמון המון תמונות מרומניה, כולן מעידן צ'אושסקו, בכולן (גם אם מדובר בספא פסטורלי בהרים הקרפטיים) רואים בניינים קומוניסטיים (hence - קוביית בטון ענקית, אפורה ומכוערת עד מוות) מכערים את הנוף, הרבה מכוניות דאצ'ה (או איך שלא קוראים למכונית שלהם) והמון המון שוטרים.

אחח.. צ'אושסקו. ההיית הוא חלמתי חלום (בלהות)?

אה, כן. בחדר גם יושבים בערך עשרה רומנים. השבדים, הרי, לא צריכים ויזה לרומניה. לכן, כל האנשים שחיכו למחלקה הקונסולרית הם רומנים שנמצאים בשבדיה, מסיבות שונות ומשונות.

ניסיתי להבין מה קורה בחדר הקטן והצפוף (אה, כן, גם חלונות לא היו בחדר, והדלת היתה סגורה).

"מי ראשון בתור?" שאלתי. אחרי דין ודברים רבים, הגענו לאיזו הסכמה על תור כלשהו, אבל עדיין לא ממש היה ברור עם מי צריך לדבר, איך או איפה.

לבסוף נכנסת בחורה לחדר, ושואלת משהו ברומנית. הראשון בתור ניגש אליה ומתחיל לקשקש. היא לוקחת את הטפסים מידיו, ניגשת איתו לשולחן (זה שבתוך החדר, כן? כשכל האנשים מסביב) ומתחילה לנהל איתו שיחה שלמה על כל הפרטים של הבקשה שלו.

אחרי שהיא מסיימת לקשקש (וכל הנוכחים, מלבד זה שלא יודע רומנית, יודעים בדיוק מי זה הבחור, למה הוא שם, מה הוא מבקש ומה התשובה) היא הולכת, עושה כל מיני דברים, וחוזרת לחדר עם טופס אחר.

התהליך חוזר על עצמו מספר פעמים, עד שמגיע תורי. למעשה, לא בדיוק הגיע תורי, פשוט לא הבנתי מה לעזאזל הולך שם, וכל השלטים הם ברומנית, ואף אחד לא ממש טורח להסביר לי כלום גם כשאני מנסה לשאול.

לשמחתי הבחורה דווקא יודעת לדבר אנגלית, והיא הסבירה לי שאין לה שום דרך להנפיק לי ויזה באותו יום, אפילו שמדובר בסך הכל בויזת כניסה חד-פעמית ליומיים.

"כל הבקשות לויזה חייבות להיות מאושרות על ידי משרד הפנים הרומני ברומניה", היא הבהירה לי, "מצטערת."

אחרי דין ודברים היא דווקא הסכימה לדחוק בעניינים כדי שאוכל לחזור יום למחרת ולקבל את הויזה (וכן, כל השיחה מתנהלת באנגלית לפני כל הקהל, כך שכולם יודעים עכשיו מי אני, מה אני עושה שם ולמה).

השארתי אצלה את הטפסים, והלכתי לי לדרכי.

יום אחרי - אותו סיפור (שלג, סופה, etc etc). הפעם לא היו אנשים (יום חמישי - מחלקה קונסולרית לא מקבלת קהל). השמן המשופם ניסה לגרש  אותי עד שהצלחתי להסביר לו (הוא לא מדבר שבדית ולא אנגלית, רומנית אני לא יודע ועברית לא ניסיתי) כי הבחורה מהמחלקה הקונסולרית ביקשה ממני לבוא.

שוב הוכנסתי לחדר הקטן, והבחורה נכנסת, לוקחת ממני את הדרכון, וחוזרת עשר דקות לאחר מכן עם ויזה שתופסת דף שלם (בצבע ירוק קיא).

450 קרונות עולה התענוג (כ-250 ש"ח). לכניסה חד פעמית למדינה שבה תוכלו לקנות אוכל לחודש במחיר הזה (אם אתם מקומיים, לפחות).

אבל.. לפחות יש ויזה, מה שאומר שהיום אפשר לנסוע.

(וכאנקדוטה - אחד הממתינים בתור, רומני עם שיער מלא בגריז ומשוח לאחור, מעיל עור ומראה של ערס קלאסי, הסביר לי באנגלית/שבדית רצוצות כי הוא זמר. "מוזיקה בלקנית?", התעניינתי. "כן, כן," התלהב הבחור. אז סיפרתי לו על ההופעה של Balkan Beat Box. נו, אולי אפילו יזמינו אותם להופיע ברומניה יום אחד בזכותי. ).

(עוד דרך אגב - הבחורה צודקת, הפרלמנט ברומניה הוא עוד פרוייקט מגאלומני של צ'אושסקו והוא פשוט ע-נ-ק) :

בדרך חזרה (שוב דרך פראג) אני אמור לפגוש את ר', אחד משני החברים שהזמנתי לחתונה בשבדיה. ר' אמנם מגיע, א' הבריז ברגע האחרון בעקבות בלת"ם חירום מהעבודה. מניאק, אבל לפחות הבטיח לפצות עם מתנה ראויה .

כמה שעות לאחר שננחת, תגיע גם שאר המשפחה מישראל, והבלגאן האמיתי יתחיל (אז אנא סלחו לי אם בין היום ויום רביעי הבא כמעט ולא יהיו עדכונים).