למרות שעבר רק קצת יותר משבוע (שבוע ויום, ליתר דיוק) מאז שעזבתי את רומניה, זה נראה כאילו עברו עידן ועידנים מאז.

חלק גדול מהעניין, מן הסתם, בזכות החתונה, המסיבה, והביקור המשפחתי המורחב שהיה כאן בשבוע האחרון, ונגמר רק אתמול.

חלק יותר קטן אך גם די משמעותי, הוא המרחק העצום, הגיאוגרפי כמו גם התרבותי, המחשבתי והויזואלי, בין בוקרשט לשטוקהולם.

אז מה היה לנו שם?

מדינה ללא כבישים מהירים בכלל, שהכביש ה"מפותח ביותר" שלה (כך לפי נהג המונית), שמוביל מנמל התעופה הזערורי לתוך העיר, נראה כמו דרך ארלוזרוב לפני 20 שנים (ועם קצת יותר בורות).

מדינה שנראה כאילו הזמן עמד בה מלכת. מלבד כמה קזינואים נוצצים ומרצדסים מבהיקות פה ושם, הרוב נראה בדיוק כמו שהיה לפני עשרים שנים, רק הרבה יותר מוזנח.

מדינה בה עגלה עם סוס היא אמצעי תחבורה לגיטימי לחלוטין, ובמקומות לא מעטים ברחבי המדינה, כך הבנתי, אמצעי התחבורה היחיד.

מדינה בה האנשים מסבירי פנים, וניחוחות אוכל עם הרבה שום עופפים אותך בכל פינה.

המלון אליו הגעתי באמצע הלילה היה סביר למדי, אחד ממלונות רשת IBIS הגדולים שיצא לי לראות ו-IBIS, כמו מקדונלדס, נראה כמו IBIS לא משנה באיזו ארץ אתה נמצא (לטוב ולרע, במקרה הזה לטוב). הנהג בדרך למלון נהג בצורה שהזכירה לי שגם חגורות בטיחות לא בהכרח מצילות חיים, כאשר דוהרים ב-140 קמ"ש בכביש צר ומלא בורות עם משאיות עתיקות מכל הצדדים, אבל שרדנו. החדר היה נקי, וגדול, ומרווח, ובטלוויזיה אפילו היו כמה ערוצים דוברי שפות שהבנתי.

ברומניה, מסתבר, ישנם שני מטבעות המשמשים את המדינה במקביל. Leh, המטבע הישן, שעל שטרות הפלסטיק (כן, השטרות ברומניה עשויים פלסטיק, לא כותנה, ואפילו יש בהם חלון שקוף קטן בצד) שלהם מתנוססים בגאווה אפסים רבים (500,000 שווים בערך שישה עשר יורו). עם זאת, יש גם מטבע חדש, בו "גילחו" ארבעה אפסים מהשטרות המקוריים. השטרות דומים, אך לא זהים, והערכים עליהם שפויים קצת יותר (כמו גם היחס - אחד יורו שווה לכ-3 יחידות המטבע החדש).

עם זאת, העובדה שיש במחזור את שני סוגי השטרות במקביל, והעובדה כי הם דומים למדי, עשוייה לבלבל לא מעט, אך עלי לציין לחיוב שאף אחד לא ניסה לנצל זאת לטובתו בזמן שהותי שם.

הפגישה שהיתה לי היתה ביזארית משהו. פגישה עם חברה ממשלתית גדולה וחשובה, שיושבים להם בבניין משרדים בן חצי שנה, אך עדיין נראה כאתר שיפוצים. הם עברו לשם לפני ארבעה חודשים, מסתבר, אך עדיין לא הספיקו לשים, למשל, שלטים על הדלתות (או בכניסה, או בכל קומה, או איפשהו). אולי זה שריד מימי המשטרה החשאית - אסור לאף אחד לדעת שום דבר.

הפגישה נערכה במשרדו של סמנכ"ל החברה, והיתה חובבנית להפליא. אמנם כל הציוד הנדרש היה שם, אבל היה משעשע לראות איך מנהלים בכירים מתרוצצים לכל מקום בנסיון לארגן, למשל, כבל שיחבר בין מקרן למחשב, או כדי למצוא כיסא. קצת קשה לתאר זאת במילים, אבל כל המקום נתן הרגשה של חובבניות טוטאלית, מה שלא ממש מסתדר עם חברת ענק ממשלתית ששולטת על אחד ממקורות ההכנסה החשובים ביותר של המדינה.

עם זאת, הכל בא על מקומו בשלום לבסוף, ואפילו הצלחנו להגיע איתם לסיכום ראשוני (מה שיצריך נסיעה חוזרת לשם, הפעם ליותר זמן, בעוד כחודש. משהו שקשה לי להגיד שאני מצפה לו בכיליון עיניים).

בלילה השני (והאחרון שלי שם), החלטתי שאנסה מסעדה מקומית, כדי בכל זאת לחוות את האוכל המקומי. מה שבדיעבד הסתבר כנראה כטעות לא קטנה, אבל בזמן הארוחה היה נחמד למדי (מעין שילוב של כמה בשרים בקדרה, עם תבשיל עשוי מאותם דגנים שמכינים מהם פסטה באיטליה עם ביצה מבושלת מלמעלה - מישהו אמר "שפעת העופות"?). אפילו היין המקומי היה סביר ביותר ובסך הכל הארוחה היתה נחמדה (בזמן אכילתה).

בלילה התעוררתי ברבע לארבע בבוקר, התארגנתי ויצאתי לכיוון השדה. הפעם לקחה אותי מונית מקומית "אמיתית" - דאצ'יה בת עשרים שנים (לפחות), מקרקשת ומתפרקת, דוהרת במהירויות מטורפות תוך שהנהג מלהג משהו על מכמונות מהירות וצוחק). הגענו לשדה, ובדקתי את לוח הטיסות. הכל נראה כשורה, ורק שלוש הבדיקות הביטחוניות הנפרדות שנאלצתי לעבור (בכניסה לשדה, לפני הצ'ק אין ואחרי הצ'ק אין)  העכירו קצת על האווירה.

לשדה יש שרוולים, אך כנראה שהם אינם פועלים כי כולם נסעו למטוסים באוטובוסים. אחרי שעלינו לאוטובוס הספציפי שלנו ונסגרו הדלתות, עמד האוטובוס במקום במשך חצי שעה, עם ניחוח דלק מטוסים באוויר. מסתבר שהיו שני נוסעים שאחרו, והוחלט שעדיף להשאיר אותנו באוטובוס מאשר לקחת אותנו למטוס. נפלא.

הטיסה לפראג היתה קצרה וחסרת אירועים. שם גם פגשתי את ר' (שהגיע בטיסה מהארץ) והמשכנו ביחד לטיסה לשטוקהולם ומשם.. לחווית השבוע שפסגתו היתה, כאמור החתונה.

עם זאת, עוד דבר קטן אחד קרה בדרך - ביום רביעי בערב, עת אנו מתכוננים לצאת לשדה כדי לאסוף את משפחתי, התחילו לי כאבי בטן עזים ביותר. בדיקה של הדוקטור המשפחתית גרמה לחשש של אפנדיציט (טיימינג מושלם, סיננה הבלונדה, ואז אמרה שהיא חשבה על זה ואם צריך לפנות אותי לניתוח באותו הלילה, יש סיכוי שאספיק לחתונה). כמה משככי כאבים עזרו לזמן מה, אבל רק סשן הקאות מרשים ביותר, כמוהו לא חווייתי מאז הרעלת המזון שקיבלתי מצדפות שאכלתי בלונדון, עזרה לשפר את הרגשתי, ולהבין שארוחת הסיום שלי ברומניה כנראה השאירה רושם לא מוצלח במיוחד על קיבתי המורגלת ברמת הגיינה מערב אירופאית.

עדכון תמונה (החשוד העיקרי בקלקול הקיבה הרומני שלי):