יום שישי - 07/04

נחתנו בשתיים וחצי לפנות בוקר, הבלונדה, אני והורי הבלונדה, אחרי שתי טיסות מפוצצות וזוועתיות למדי של KLM. ההורים שלי חיכו לנו בשדה עם שתי מכוניות, באחת הם לקחו את ההורים של הבלונדה למלון בתל אביב, בשנייה אני נסעתי עם הבלונדה הביתה. למיטה הגענו רק בשעה ארבע בערך, אחרי שהספקנו להפגש עוד עם חבר וגם לאכול איזה משהו קטן (כרגיל, להגיד לאמא שלי "לא צריך להכין כלום" גורם לכך שייחכו במטבח שתי פשטידות, פלפלים ממולאים, שתי עוגות ועוד כמה "דברים קטנים" - אבל היה טעים, אין ספק).

ארבע שעות אחר כך כבר קמנו, בדרך ליום סידורים ארוך - על הפרק - פגישה עם הצלם (מה זה נתן אני לא ממש יודע, כל מה שעשינו איתו בארבעים דקות של פגישה היה אפשר לסגור בשלוש דקות בטלפון), משם לדי ג'יי (כנ"ל - הרי גם ככה הוא ישים את המוזיקה שהוא רוצה ולוקח את מה שאנחנו אומרים כהמלצה, אז למה לבזבז על זה זמן?). משם נסענו לבצרה, שם נמצא אחד מבתי הקפה החביבים עלי ועל הבלונדה - "תפוז".

לשם הגענו (אני, הבלונדה ואמא שלי) ופגשנו את אבי (שסייר עם הורי הבלונדה בתל אביב, אותה הם לא ראו מאז אמצע שנות השבעים) ואת אחי ואחותי. ארוחת הבראנץ' שם היתה מצויינת, והוותה ספתח לבאות - אוכל טוב, והרבה (בערך, אבל לזה עוד נגיע).

אחרי זה - פגישה של הבלונדה עם הספר - שהבטיח לה כי מה שהוא יעשה לה "יהיה יפה לפחות כמה שהיה בדנמרק" (הטעות במקום, חשבתי שיהיה יותר משעשע אם אני לא אתקן אותו).

אחר הצהריים הגיעו א' ו-ר', שני החברים השבדים הטובים, הנציגים הכמעט יחידים ממגזר החברים שהיו בשתי החתונות. אחרי שנפגשנו איתם בבית הורי, וישבנו בזולא בגינה עם כוסות  לימונענע קרות וטובות ביד, הגיע הזמן לצאת לארוחה משפחתית #1 - אצל הסבתא.

ארוחת הערב הקצרה (רק ארבע וחצי שעות) והקטנה ("זה נראה כמו שולחן חתונה", העירו השבדים. מבחינת האוכל - אני חושב שהיתה כמות משולשת ממה שהוגש בחתונה בשבדיה) היינו הרוגים לגמרי (הרי כמעט לא ישנו בלילה שלפני) אז במקום לצאת ולקרוע את העיר בסיבוב פאבים משגע, לקחנו את א' ו-ר' ליפו, הסתובבנו שם קצת ואז נסענו הביתה והלכנו לישון כמו ילדים טובים.

יום שבת 08/04

קמנו בבוקר ליום שמשי, חמים ונפלא. לקחנו את א' ו-ר' ונסענו לאיזור האהוב עלי בתל אביב - נווה-צדק. היה מלא למדי באנשים אבל עדיין יפה, מלא פרחים וכמובן - "הגלידה של סבתא" שבלעדיה ביקור בנווה צדק הוא לא ביקור.

אחר כך - אספתי את הורי הבלונדה מהמלון ויאללה - ארוחת משפחתית #2 - הפעם בבית הורי, על טהרת הברבקיו והבופה.

הפעם גם כמה חברים הגיעו, מה שעשה את האירוע מעניין יותר, ובסופו התגלגלנו לנו לכיוון הים, כי בכל זאת - צריך לנצל את העובדה שנמצאים במדינה שבא "מזג אוויר אביבי" אומר שאפשר להסתובב עם טי שירט, שורטס וסנדלים.

בערב גילינו שגם הורי, כמו כל ישראלי שמכבד את עצמו, השאירו המון דברים של החתונה לרגע האחרון. אי לכך, מצאו אבי ואחותי את עצמם בשעה שתיים לפנות בוקר, כשהם מדפיסים דפים, גוזרים, מדביקים ועושים שאר עבודות גן-ילדים במרץ, בעוד אני יושב עם זוג חברי הטובים מהארץ, ר' ו-א', ומנסה לסדר את המצגת אותה היינו אמורים להקרין ביום אחרי (כן, אנחנו בנאלים, גם לנו היתה מצגת).

בשתיים וחצי בלילה נחתו אחותה של הבלונדה והחבר של האחות. היא הגיעה משוויץ (עושה שם שלושה חודשים של חילופי סטודנטים) והוא משבדיה, אבל בסופו של דבר יצא להם לטוס לארץ ביחד. אם אחד לא ממש רצה להגיע לשדה בשעה כזאת כדי לאסוף אותם יום לפני החתונה, ולכן הם פשוט לקחו מונית ונסעו למלון.

יום ראשון - 09/04

יום החתונה נפתח בשלל סידורים מסידורים שונים - כמובן שהיה סגרירי ביותר בתל אביב (ועוד יותר בצפון), מה שהפך את כל עניין ה"קבלת פנים בחוץ או בפנים" לעניין כל כך קריטי עד שהוריי החליטו לנסוע לקיסריה "כדי לבדוק את העניינים בעצמם". אני והבלונדה לקחנו את החברים השבדים בינתיים לארוחת בוקר מוצלחת (כן, עוד אחת), הפעם ב"אסף ארטיזנל" ברמת השרון - נוף החצר השדופה והמקלט הוא באמת לא משהו, אבל יש להם אוכל נחמד ביותר (ומישהו מוזמן, פעם בהזדמנות, להסביר למלצריות שם ש"קפה לאטה" זה לא "הפוך חלש").

אחר כך התחילו ענייני ההתארגנות - הבלונדה בילתה שעתיים אצל הספר, שרוקן לה מספיק ספריי על השיער כדי לפתוח לפחות עוד שלושה חורים באוזון. אחר כך המאפרת הגיע הביתה, ושוב הראתה כי מה שנחשב בארץ ל"איפור עדין" בשבדיה יוצא כ"נינט טייב ביום רע" (טוב, סתם, באמת יצא יפה, אבל הרבה יותר מייקאפ ממה שהבלונדה שמה על עצמה אי פעם, אני חושב).

אחר כך התלבשות (ולאור העובדה שהיה לי חם כבר כששמתי את הגופיה, עוד לפני החולצה והז'קט, הזכירה לי שאני כבר לא בקנזס, אה, שבדיה). אמא שלי כבר התחילה להכנס להסטריה, שעברה אחר כך לאחותי, מה שהווה סימן לכך שהגיע הזמן להתחפף מהבית.

נסענו , אני הבלונדה והחברים השבדים לקיסריה, שם חיכה לנו "סשן צילומים" מקדים לאירוע. הסיפור המשמים דווקא התברר כאחד מהחלקים היותר משעשעים של הערב, והבלונדה החלה לרוץ יחפה, שמלת כלה והכל, על החוף, להשפריץ מים לכל עבר ולנסות ככל כוחה לחרב את נעליי האיטלקיות המאממות שקניתי רק זמן קצר לפני.

בסופו של העניין הגיעו ההורים, ואחרי סשן צילומים סוער נוסף, ואיזו מיני-טעימה של אוכל, התחילו להגיע האורחים.

ההחלטה לקיים את קבלת הפנים בחוץ היתה משעשעת למדי, מסתבר, כי היה קר. מאוד קר. השבדיות, עם השמלות הדקיקות והחשופות, קפאו להן למוות, בעוד האורחים מצטופפים מסביב לעמודי החימום שהציבו מסביב. עם זאת, נראה שהכל בא על מקומו בשלום (אף אחד לא מת מהיפותרמיה) ולבסוף כולם נכנסו פנימה לאולם.

על החתונה עצמה אין מה להרחיב, נכון? איזה נאום או שניים (כולל האבא המקסים של הבלונדה, שנאם בפני שלוש מאות אנשים שהוא כלל לא מכיר, בשפה שהוא שולט בה בצורה בינונית בלבד), מצגת, סרט מהחתונה בשבדיה (כתחליף לחופה) ואוכל, הרבה אוכל, המון אוכל (וכיאה וכנאות, אני והבלונדה לא הספקנו כמעט לאכול כלום).

אחר כך באו עוד כמה שעות של ריקודים (ועל כל הפוזות המביכות שעשינו שם עוד נתענג שנים  רבות בזכות שני ה-DVD שקיבלנו מהעניין) ולבסוף, בשעה שתיים לפנות בוקר, אספנו את הצ'קים (אורחים מתחשבים - הבינו שממש לא בא לנו לסחוב טונות של מתנות הביתה) ונסענו הביתה.

יום שני - 10/04 עד יום רביעי 12/04

No rest for the wicked, כמו שנאמר, ולקראת צהריים כבר הייתי במיני-בוס ששכרנו יום לפני (היונדאי H1, זוועה של אוטו), אוספים את הורי הבלונדה, האחות, החבר של האחות וזוג החברים, ויוצאים לטיול בצפון. ישנו בכפר בלום (מלון פשוט מקסים יש להם, ואני והבלונדה אפילו קיבלנו סוויטה "לכבוד ירח הדבש", שכלל ג'קוזי גדול וחביב ביותר).

עלינו על התבור, שכשכנו בירדן, הקפנו את הכינרת, טעמנו יין בייקב הגליל, הסתובבנו בצפת (מוזנחת ומגעילה כמו שזכרתי), עשינו תצפיות מתצפיות שונות, טיילנו בחולה, אכלנו ב"דג על הדן" (וגילינו שהם יותר כשרים מהאפיפיור ולא מגישים אפילו חומוס "בגלל הקטניות", שלא לדבר על לחם, או בירה). וב"אחוזת שולמית" המעולה בראש-פינה (איזה יופי של נוף יש להם משם!). גם על אוכל "ערבי אסלי" לא פסחנו, וחוץ מהחבר של אחותה של הבלונדה (שדבק בעיקביות בלבנה), כולם התאהבו עד כלות בפיתות ובחומוס.

ביום רביעי, לקראת פסח, נסענו מערבה לכיוון ראש הנקרה (וזה המקום להמליץ על כביש 899 - אחת הדרכים היפות בארץ). בדרך עוד עצרנו בחורפיש כדי למלא דלק ולקנות לבנה ופיתות, ועצרנו על גיבעה יפה עם נוף נפלא כדי לאכול, רק כדי לגלות, באמצעות זקן מסכן בן שמונים לפחות, כי התיישבנו, לא פחות ולא יותר, על חורבות "איקרית" (כן, מ"איקרית וברעם", הכפרים שצה"ל פינה "רק לשבועיים" בשנת 1948, ומאז לא נותנים להם לחזור לכפר, למרות החלטת בג"ץ מלפני יותר מעשור שמורה לעשות זאת). מסתבר שהזקן הוא היחיד שהותר לו להשאר, והוא שומר שם על הכנסייה, המבנה היחיד שצה"ל לא הרס.

לא בדיוק פרסומת טובה לישראל, אבל ניחא. סיימנו לאכול (חלקנו איתו את הפיתות והלבנה, נראה שהוא שמח על העניין) ונסענו לראש הנקרה.

היה שם יפה כתמיד (ומי לעזאזל הבמאי של הסרט המזוויע שהם מקרינים שם?), ומשם המשכנו לעכו. בניגוד לצפת המוזנחת וליפו המצועצעת, הנמל והחומה של עכו פשוט מדהימות ביופיין, ואפשר להסתובב שם שעות ולהנות מהמקום. עם זאת, שעות לא היו לנו (מוזמנים לסדר בשמונה בערב, וכאלה) ולכן המשכנו אחרי זמן קצר יחסית דרומה.

בחיפה הספקנו לעלות על הכרמל כדי לראות מלמעלה את המפרץ ואת גן הבאהיים המדהים כתמיד. שם הודיעה החבורה (וכן, כאן התחלתי להרגיש כמו בייבי סיטר) שהיא רעבה. מצאנו מסעדה גדולה פתוחה ביציאה מחיפה. רק כשנכנסנו שמתי לב לשם - "מקסים". סיפרתי להם בקצרה מה קרה במסעדה, וריעננתי את זכרונם על "המיצג" שדרור פילר עשה כאן לפני שנתיים במוזיאון ההיסטוריה. העובדה שהם היו במקום שבו המחבלת רצחה משפחות שלמות, אחרי שהיא ישבה בנחת לידן ואכלה ארוחת צהריים, זעזעה אותם במידה מספיקה כדי שאולי, רק אולי, הם יבינו קצת יותר טוב עד כמה מסובך המצב בארץ.

משם המשכנו לתל אביב (ובמזל ,הפקקים היו רק צפונה), הורדתי אותם במלון, ואני והבלונדה המשכנו לבית הורי.

הסדר היה משעשע ביותר (כולם, חוץ מזוג החברים השבדים, היו גם בסדר אצלנו בבית לפני שנה). עם זאת, זו היתה הגרסא הארוכה והמשודרגת למה שהם חוו אצלנו בבית.

אמא של הבלונדה, חובבת שירה בציבור ושירה בכלל, מאוד נהנתה מהשירים ואף שרה אותם. השבדים אם השתתפו וקראו מההגדה (בשבדית, לפני שנה קניתי הגדות כאלה). האוכל, כמצופה, היה בכמויות אסטרונומיות שהשבדים כלל לא הצליחו להבין - מספיק להגיד שהיו שבעה (כן, שבעה) קינוחים שונים. אין ספק, אנחנו משפחה לא ממש נורמאלית.

את העניין סיימנו רק אחרי חצות, ולאף אחד (שוב) לא היה כוח לעשות שום דבר אחר, מה גם שהמשך המסע בא ביום אחרי.

יום חמישי 13/04 עד יום ראשון 16/04

ביום חמישי בבוקר שוב אספתי את כולם מהמלון בתל אביב, ויצאנו ירושליימה. הסתובבנו בחום הקופח בסיור על החומות (פעם ראשונה בחיי שאני עושה זאת!), הכותל, העיר העתיקה (כולל "כנסיית הבשורה" הביזארית והמעניינת, רק חבל שבגלל הפסחא, היא היתה פתוחה רק לעשר דקות כל שעה. נוצרים, לך תבין). משם עלינו להר הזיתים לתצפית על כל הבלאגן, וכמובן שכל הסיור היה מלווה בהרבה שאלות והסברים על העיר העתיקה, חומת ההפרדה (שכל מאוד לראות אותה כשעולים קצת גבוה בעיר), מזרח העיר, מערבה ועוד.

משם נסענו לעין כרם (וזה המקום להמליץ בחום על מנזר Notre Dam De Sion, בבעלות כנסייה צרפתית - מקום מדהים שהוא גם בית הארחה זול). עין כרם יפה ושקטה כתמיד, ואחרי אחה"צ של סיור מסביב (וגם מנוחה בגן היפה של המנזר) הלכנו לאכול ארוחת ערב במקום החביב עלי בעין כרם - "אנשים", שלשמחתי מצפצים ב-צ' רבתי על עניין הפסח, ומגישים את הפוקאצ'ות המפורסמות שלהם, לשמחת כל בית ישראל ושבדיה.

בשישי בבוקר, אחרי ארוחת בוקר פסטורלית ובסיסית משהו במנזר, לקחנו את המיניבוס וירדנו לכיוון ים המלח. שם עשינו עצירה ראשונה בקיבוץ קלי"ה - אותו קיבוץ בו אני והבלונדה נפגשנו לראשונה במסיבת הפורים של הקיבוץ במרץ 1998. ראינו שקצת השתנה, אבל הרוב  נשאר בדיוק אותו דבר, ומשם המשכנו למצדה.

את העלייה ברגל למצדה לא עשינו (זה לא החום המזוויע, מה פתאום, זה בגלל שלא היה לנו זמן). השבדים התפעלו ממצדה כמו שרק מי שמגיע למקום בפעם הראשונה יכול להתפאר. עם זאת, הסרט שמקרינים שם, ושמציג את סיפור ההתאבדות הקולקטיבית כ"הסיפור ההירואי ביותר בהיסטוריית העם היהודי" חרה לי קצת (אולי אפילו קצת הרבה). איכשהו נראה לי שהתאבדות קולקטיבית זה הפתרון הפחדני והקל יחסית, אבל ניחא.

משם המשכנו לעין בוקק המפוצצת בתיירים ומלונות, לשכשוך קצר במי ים המלח. אחרי הציפה המסורתית ומקלחת מהירה המשכנו דרומה לכיוון היעד - אילת.

אילת נראתה, כמו שהיא נראית בכל חג ומועד - כמחנה פליטים. אוהלים, ג'יפים, זבל ושאר ירקות על כל פיסת חוף אפשרית (שלא ליד המלונות, ליד המלונות סתם כל כך מפוצץ שאי אפשר לזוז). עם זאת, יש קרן אור אחת - "חוף שמורת האלמוגים" - גם ריק יחסית (כי עולה כסף), גם מטופח ונקי, גם אפשר לראות עשרות סוגי דגים ושוניות יפות (כי זו שמורה) וגם המחירים הגיוניים לחלוטין (כי החוף בבעלות ממשלתית ולא פרטי). רק העובדה שהפקחים צריכים לצרוח פעם בחמש דקות על כל אידיוט ש"לא שם לב" לשלטים שיש בכל מקום כי אסור לעבור את קווי המצופים ונכנס לאיזורים הסגורים של השמורה מעכירים קצת את האווירה.

ביום האחרון באילת, יום ראשון, ישבנו בסבבה בבריכה, ושמענו את הדיווחים על הגשם הגדול בצפון. גם לאילת הגיעו עננים, ונראה כי בהחלט הגיע הזמן להתנייע למרכז.

נסענו דרך גשם שוטף (מזל שיצאנו מוקדם מספיק כדי להמנע מהשטפונות) וגענו למצפה רמון (שאותו, אגב, מעולם לא ראיתי כה קודר ומעונן). אחרי מבט מהיר המשכנו צפונה, עד שהגענו לבסוף, לפנות ערב, לבית הורי.

בעוד כולם ב"Frenzy" של סידור מזוודות אני החלטתי כי אני מוותר על "הארוחה המשפתית המסכמת" כדי להקדיש קצת זמן גם לחברים, ולכן בעוד השבדים ומשפחתי ישבו להם באיזו מסעדת חוף מפוארת כזו או אחרת, אני הלכתי לאכול חומוס עם החברים.

היה נפלא, אבל הגעתי הביתה רק באחת בלילה, כשבשתיים היינו צריכים לקום כדי לנסוע לשדה. מצאתי את הורי מתענגים על סרט החתונה (כן, כן, הרבה קטעים מביכים, כמו שצריך) וישבתי לראות איתם, עד שהגיע הזמן להעיר את כולם ולצאת.

נסענו עם המיניבוס השכור לשדה, וגילינו את שיטת "בלבל את האוייב" של רשות שדות התעופה, שלא טרחה להסיר או לשנות את השילוט להחזרת רכב שכור בשדה, ועדיין מפנה אנשים לאיזור בו החזירו רכבים בטרמינל הישן. נו, ניחא, בסופו של דבר גם זה הסתדר, ונכנסנו לטרמינל.

הבדיקות הבטחוניות עברו בסדר בסך הכל, בהתחשב בזה שמדובר בקבוצה של שבעה שבדים וישראלי אחד, שאחותה של הבלונדה והחבר עשו גיחה של יום לצלול בסיני (אבל עם חברה ישראלית). כמובן שהיו את הקטעים הביזאריים (כמו פתיחת המזוודה של אבי הבלונדה בגלל שאיזה ספר שהיה לו שם נראה להם חשוד, או העובדה שהסטיקר שאני והבלונדה קיבלנו מהבודק הראשון, לא תאמה את מה שהבודקת השנייה רצתה, מה שגרם לכך שהיינו צריכים לעמוד רבע שעה ולחכות לאיזה אחראי שייבדוק אותנו שוב), אבל בסופו של דבר עלינו על המטוס.

אחרי כמה שעות מתישות למדי (בכל זאת, לא ישנתי בכלל בלילה) הגענו לשבדיה, כדי לגלות שגם לכאן "האביב" הגיע - כבר אין שלג מסביב, והטמפרטורות כבר לא יורדות מתחת לאפס, אפילו לא בלילה!

סידור מזוודות, הכנת ארוחת ערב, כביסה ו.. יאללה, למיטה. בשמונה וחצי כבר חרפנו כמו ילדים טובים, כדי להתחיל היום את השגרה מחדש.

ובשביל הכיף, הנה כמה תמונות:

על חוף הים בקיסריה

הבלונדה, א' ו-ר' אוכלים גלידה להנאתם בנווה צדק

החבורה השבדית בהרכב (כמעט) מלא - מימין לשמאל -  א', הבלונדה, החבר של האחות, האחות, האמא והאבא

אוכלים פיתות ולבנה כל הגבעה שהיא איקרית

אחותה של הבלונדה והחבר

כן, גם שם היינו

הבלונדה ואני בתמונה היסטורית - ליד הכניסה לחדר האוכל בקלי"ה בו נפגשנו לראשונה, יותר משמונה שנים לפני כן

מצדה מרשימה (וחמה) כתמיד

כן, גם אני שואל את עצמי מה זה צריך להיות לעזאזל

מימין לשמאל - א', אמא של הבלונדה, הבלונדה והאחות, לפני הציפה המסורתית בים המלח

זולה אחרונה על הדשא שליד בריכת המלון באילת