נפתח מהסוף - כששמים לב לפרטים הקטנים, יש סיכוי רב יותר לקבל את מה שרוצים.

על מה אני מדבר? שכאשר מבקשים מדייל הקרקע "מושבים בשורת יציאת החירום, עם עדיפות למעבר, ומקבלים מושב אחד שלוש שורות לפני, ומושב בטיסה השנייה עשר שורות מאחורי יציאת החירום ליד החלון, אפשר לכעוס, להתרגז ולקלל את כל העולם ואישתו אבל - בסופו של דבר - you have only yourself to blame שלא טרחת להסתכל על הכרטיס כדי לראות אילו מושבים הקצו לך (וכן, כשטסים הרבה כמוני, כבר יודעים בע"פ איזו שורה היא השורה עם יציאת החירום בכל מטוס של כל חברה).

מגיעים

לבוקרשט הגעתי בלילה של יום שלישי, וחוץ מאשר צפייה בסרט (Munich, שלא ממש עשה לי את זה אבל פשוט השתגעתי כשלא הצלחתי להזכר מאיפה אני מכיר את השחקן הזה, עד שלבסוף, יומיים אחרי, נזכרתי שהוא שיחק את Julius Ceaser בסידרת המופת Rome).

ביום שאחרי היה לי את כל הבוקר חופשי, ומכיוון שגם האינטרנט במלון לא ממש עבד, לקחתי את לפטופי על גבי (כבר מזמן גיליתי שלשאת לפטופ עם תיק גב זה הרבה יותר נוח מאשר עם תיק יעודי ללפטופ) ויצאתי להסתובב.

מסתובבים

היה חמים ושמשי, והעיר, למרות שהפכה להיות ירוקה הרבה יותר מאז הפעם האחרונה שהייתי בה, עדיין מכוערת למדי.

עם זאת, שלוש שעות של הסתובבות גילו כמה עובדות מעניינות:

א) אין לעיר הזאת מרכז. כאילו, אם מסתכלים במפה, יש מרכז פיזי. אבל במציאות - כל רחוב שמגיעים אליו, לא משנה כמה הוא גדול ורחב ידיים, נותן את ההרגשה ש"הנה מעבר לפינה אני מגיע למרכז" אבל פשוט זה אף פעם לא מגיע.

ב) שהעיר מכוערת בעיקר בגלל שהיא מוזנחת בטירוף. יש המון ביניינים יפים ומדהימים בבוקרשט, רק שאף אחד לא טורח לשמר או לשפץ אותם. אם הם היו משקיעים בחזות פני העיר כמו שהצ'כים משקיעים בפראג, בוקרשט היתה יכולה להיות אחת מהערים היפות באירופה (ויש כאלו שאף קוראים לה "פאריז של מזרח אירופה", אבל לדעתי זו הגזמה פרועה).

ג) בכל העיר יש בדיוק אינטרנט קפה אחד, והמחירים בו שערוריתיים בכל קנה מידה (ולא רק בקנה מידה של מדינה בה המשכורת הממוצעת היא 150 יורו לחודש).

ד) העיר (וכנראה כל רומניה) מוצפת בחברות ישראליות - בכל מקום רואים פרסומות של "עלית", רוב בקבוקי המשקה שיצא לי לראות היו של "פריגת" וחברת הליסינג הגדולה והמפרסמת בכל חור היא "ניו קופל". נוסיף לכך את העובדה שכל מלון שמכבד את עצמו מניף גם את דגל ישראל, ונגיע למסקנה שהישראלים לא רק מיבאים רומנים בכמויות מסחריות לארץ, אלא גם מגיעים לשם ועושים הרבה הרבה עסקים.

עלית בחנויות

וגם בשילוט (ליד "kenvelo" שגם הם, כידוע, ישראלים למהדרין)

ה) העיר מפוצצת בקבצנים, בעיקר ילדים קטנים ומלוכלכים עד מאוד, שנדבקים אליך (literally), תופסים לך את היד, הולכים איתך ומדברים איתך אנגלית (?) ומבקשים יורו, או שניים, או עשרה.

ו) בלילה, הקבצנים מתחלפים בזונות, שעובדות פחות או יותר באותה טכניקה, רק רוצות יותר כסף ומוכנות, אני מניח, לעשות יותר בשביל לקבל אותו.

אוכלים

בניגוד לפעם הקודמת, אז חטפתי קלקול קיבה משובח, הפעם אכלנו רק במסעדות טובות, והן אכן היו טובות (אך יקרות - אפילו בסטנדרטים שבדים!). הראשונה היתה מסעדה צרפתית, כולל אפילו שנסונים ברקע והשנייה,מסעדת מאכלי ים יוונית, מהטובות בהן יצא לי לאכול:

חבר מכוכב אחר - היה טעים, מאוד טעים

מבחר שרצים שלא היה מבייש אף מסעדת מאכלי ים איטלקית באיטליה

לפורד וקיבתו שלום עד כה, מה שאומר שכנראה, כפי שהתחייבו, מאכלי הים אכן היו טריים ומעולים.

גיליתי גם שיש יין רומני מצויין (אדום, בעיקר), למרות שלא רשמתי את השם כך שקצת קשה לי להמליץ.

עבודה

גם עבדנו קצת, ובילינו את כל הבוקר ואחה"צ של יום רביעי בחברת הלקוח הפוטנציאלי. הפגישה עם הסמנכ"ל הבכיר היתה מעולה, והוא אכן נלהב. נלהב כל כך, עד שיש סיכוי לא רע שאצטרך לנסוע שוב בעוד שבועיים, כדי לסכם את התחלת פרוייקט הניסיון, עוד לפני שאעזוב בסוף מאי.

בדרך חזרה

היה לי Stop over של 5 שעות בפראג (הטיסה המטורפת של CSA מבוקרשט יוצאת בשעה שש וחצי בבוקר!), מה שאפשר לי לעשות בדיוק את מה שאני אוהב:

א) לצאת מהשדה, לקחת את ה-shuttle bus לעיר (40 דקות, 90 קרונות צ'כיות)

ב) ללכת לכיוון כיכר בראצלב ולעצור שם לארוחת בוקר נפלאה בבית הקפה החביב עלי (אפשר למצוא פרטים כאן)

ג) משם להמשיך לכיוון מרכז המסאז'ים התאילנדים, כדי לקבל מסאז' מעולה ממסאז'יסטית תאילנדית סופר מקצועית במשך שעה שלמה (במחיר המגוחך למדי של 25€).

ד) לפגוש את חברי הטוב שם ו...

מכבי תל אביב

אחר שפגשתי את ג', וגם אחרי שראיתי מאות על גבי מאות של ישראלים המסתובבים ברחבי העיר עם צעיפים כחולים-צהובים, נזכרתי שיש את ה-Final 4 בספ"ש הזה בפראג, ושאני גם בפראג, וגם ש-ג', החבר, אחראי על הפצת הכרטיסים לאוהדים הישראלים.

אם רק הייתי חושב על זה יום קודם, הייתי יכול להשאר לספ"ש, וללכת לראות את המשחקים יחד איתו ועם עוד חבר מיציע הכבוד, במקום זאת, נסעתי הביתה, כדי לכתוב פוסט ארוך ומתיש..

נו שויין, שנה הבאה נקנה עוד אבוקדו.