אזהרה - פוסט ארוך למדי ומלא בהגיגים

אתמול יצא לי לקרוא ידיעה באחד מעיתוני הרשת, על כך שאירגונים נוצרים שונים דורשים מרון הווארד (הג'ינג'י המעצבן מ-Happy Days והבמאי של הגרסא הקולנועית ל"צופן דה וינצ'י"), לחתוך את ה-15 דקות האחרונות של הסרט, מפני שהן "מבזות את זכרו של ישו בכך שהן אומרות כי לישו יש צאצאים בשר ודם" (סליחה אם עשיתי למישהו כאן ספויילר לסרט, אבל לא נראה לי שיש מישהו שלא יודע מהי עלילת הספר, נכון?).

בשיחה שהתפתחה ביני לבין חברי הטוב א' (שמעיז, אגב, להעלם לנסיעת עבודה בסין בזמן שאני מואיל בטובי לבקר בארץ), הוא אמר כי הוא לא רואה הבדל בין הדרישה הזו, לבין הכעס של המוסלמים על הקריקטורות של מוחמד שפורסמו בדנמרק.

הסכמתי איתו כי אכן הדבר דומה, ושבשני המקרים יש כאן את אותה בעיה יסודית אשר מקלקלת כמעט כל חלקה טובה בחברה האנושית כפי שאנו מכירים אותה.

כאן התגלעה בינינו חוסר הסכמה - אני טענתי כי ערכים, ולא משנה אילו ערכים, הם לעולם לא אבסולוטיים. ככאלה, אין ערכים אשר תוקפם "חזק" יותר או "נכון" יותר מערכים אחרים. הוא טען שלמרות שבגדול זה נכון (בעיקר לאנשים כמונו שלא ממש מאמינים בשום דבר), ישנם "ערכי יסוד" ויש את הצורך הבסיסי לקבל את העבודה שדעות מסויימות פוגעות בקבוצות מסויימות, ולהתנהג ולהתייחס בהתאם.

כמובן, יש מוסכמות בסיסיות בחברה האנושית לגבי "נכון" ו"לא נכון" (רצח, אונס, גניבה, קניבליזם כדי לתת דוגמאות קיצוניות) אבל כל דבר מעבר לערכים הבסיסיים הללו, כל ערך אחר, ולא משנה מהו מוצאו, אינו בעל ערך אבסולוטי.

למה אני מתכוון? שלכל אדם יש "סט ערכים" משל עצמו - דברים שהוא מאמין בהם יותר, מאמין בהם פחות, דברים שחשובים יותר וחשובים פחות.

העניין הוא, שהדעות והאמונות הללו, ללא כל קשר למוצאן (בין אם אלו אמונות דתיות, הרגלים או כל דבר אחר), אינן טובות יותר או נכונות יותר מהאמונה והדעה של כל אדם אחר.

דוגמאות קונקרטיות?

אם המוסלמים נפגעים מכך שמופרסמות קריקטורות על מוחמד, הם יכולים להתעלם, הם יכולים לפרסם עיתונים משלהם שמסבירים את עמדתם, הם יכולים להחרים את העיתון שפרסם ואת הכתבים/ציירים שכתבו/ציירו, אך אין להם שום צידוק - מוסרי או אחר - להכריז כי אין לעיתון זכות לפרסם את הקריקטורות כי הן פוגעות ברגשות הציבור המוסלמי.

דוגמא נוספת היא הדוגמא מראש הכתבה - אם ארגוני הנוצרים נפגעים מהסרט - שלא יילכו לראות אותו, שיוציאו קמפיין הסברה שמסביר את עמדתם ולמה הם חושבים שהסרט הוא קשקוש מקושקש שלא שווה התייחסות, אבל אין להם שום זכות להודיע כי "דעתם היא הנכונה" וככזו יש להם את היכולת, הזכות או האפשרות לכפות אותה על אחרים.

אני בטוח שכולכם מסכימים עם הדוגמאות הללו. הבעיה היא, שאילו שתי דוגמאות שלא ממש נוגעות לנו, אבל הכללים הללו, לדעתי, תקפים בדיק באותה צורה גם לדברים שצורמים לנו, פוגעים בנו ומכאיבים לנו.

דוגמא? זילות השואה. רובנו המוחלט רואה בשואה טאבו - נושא שאין לצחוק עליו, אין לזלזל בו ואין לפקפק בו. עם זאת, קיימים גורמים שזו בדיוק הדרך שלהם להתמודד עם זכרון השואה ובעייתיות הנושא - וזוהי זכותם המלאה. יותר מכך, אפילו מכחישי השואה, אלו שצועקים מראש כל גג כי לא ייתכן שהשמידו כל כך הרבה יהודים וגם אלו שהושמדו היו "נפגעי מלחמה" ולא חלק מהשמדה שיטתית - עד כמה שאנו יודעים עובדתית כי מה שהם אומרים הוא קשקוש מקושקש במקרה הטוב או שקרים מכוונים במקרה הרע, יש להם את הזכות לבטא את דעתם.

קשה לקבל עולם שכזה, בו לאף אחד אין דעה בעלת עליונות מוחלטת על דיעות אחרות. רובנו הם אנשים רכושניים, עם תחושה של עליונות על הסובבים אותנו (ולא משנה כמה יכחישו את זה, זו האמת) וכפועל יוצא מכך - שהאמונות שלנו והדעות שלנו הן בעלות עליונות על האמונות והדעות של אנשים או קבוצות אחרות.

עם זאת, אם יום אחד יצליח העולם לקבל את העובדה שלכל אחד יש את הזכות לדעות ואמונות משלו. שאין אמונה שהיא טובה יותר, או נכונה יותר, או מוצלחת יותר - כי הבסיס של אמונה או דעה אינו עובדתי, אלא סובייקטיבי, כך ייטב לעולם כולו ואני לפחות מאמין, שמלחמות וקונפליקטים רבים יימנעו ופשוט לא ייקרו.

אם מסתכלים על נושא הדת, רואים כי זוהי בדיוק הבעיה הבסיסית עם כל הדתות הגדולות (מלבד הבודהיזם, שהצליחה חלקית להכיר בכך שאין צדק אבסולוטי). היהדות, הנצרות, האיסלאם, כולם כולם טוענים לצדק מוחלט, כולם טוענים לעליונות רעיונית ומוסרית וכולם מנסים לשכנע את האחרים כי הם צודקים (מי בפאסיביות, ומי באקטיביות).

לו רק יכלו המאמינים כולם לקבל את העובדה שהאמונה היא האמונה שלהם ותו לא, והיו יכולים לקבל את העובדה שהאמונה של האדם העומד מולם היא שוות ערך, ולא היו מרגישים את הדחף, או הצורך, לשכנע, להמיר או להפגין את עליונות הדעה והאמונה שלהם על זו של זולתם, ההיסטוריה היתה נראית אחרת לגמרי.

ובדיוק בגלל זה אהבתי כל כך את המשפט המסכם של סרט המופת Dogma (שמעבר להיותו מצחיק ביותר, הוא אחד הסרטים היותר מבריקים רעיונית בכל הקשור להתייחסות לדת, כמעט בליגה אחת כמו The Life of Brian):

"Do you believe?"

"No, But I have an idea"

אמונה היא הפתח לבעיה - כי היא מביאה לציות עיוור, לחוסר היכולת לשאול שאלות ובהכרח - להרגשה כי האמונה שלי היא בעלת עליונות על האמונה של זה העומד מולי.

הרעיון, לעומת זאת, הוא משהו דינמי - פתוח, גמיש ובעל אינסוף אפשרויות לחלוקה ושינוי. ככזה, הוא לא רק בעל סיכוי רב יותר להפוך למשהו אמיתי ונכון, אלא מקטין משמעותית את הסיכון להקצנה ולקונפליקטים על בסיס "מי יותר צודק".

לו רק לכולנו היו רעיונות, ולא אמונות, העולם הזה היה נראה הרבה יותר טוב.