יום העבודה האחרון שלי עבר במהירות רבה למדי.

כמעט-דירה

ענייני הדירה (הראשונה מבין השתיים) התבררו כזזים לכיוון של קנייה. ה-Bidding נגמר כאשר הבלונדה ופורד בראש רשימת ה-Bidding, וכך התחלנו לתכנן איך, כשיום שישי, אני נוסע לשדה בשתיים אחה"צ והבלונדה עובדת עד ארבע, נסתדר עם לחתום על חוזה עוד לפני סוף השבוע.

בכל מקרה, כולם יודעים מי קופץ בראש (פאלאס אתינה, לא? או בעצם היא אולי יותר קופצת מהראש). מסתבר, שמוכרי הדירה לא היו מרוצים מהמחיר הסופי אליו היא הגיע. עם זאת, הם הודיעו (הכל נעשה באמצעות המתווך, בשביל זה הוא מקבל כסף מהם, לא?) כי אם נציע 100,000 קרונות יותר ממה שהצענו, הם יימכרו את הדירה. אם לא, הם רוצים לנסות ולהראות אותה עוד "סיבוב" בספ"ש הקרוב, ולנסות את מזלם בלקבל מחיר גבוה יותר.

100,000 יותר זה עדיין פחות מהמחיר המקסימלי שהצבנו לדירה במקור. עם זאת, הרגשנו מרומים למדי, לא רק בגלל שברור כי אף אחד לא התכוון לשלם להם כזה סכום על הדירה, אלא גם כי זה באמת הפרש קטנוני כאשר מדובר על סכומים 7 ספרתיים.

עם זאת, ומכיוון שאנחנו כן רוצים את הדירה בסך הכל, הצעתי פשרה - אנחנו נעלה את ההצעה שלנו ב-50,000, וכך כולנו נצא מופסדים - אנחנו נשלם 50K יותר ממה שתכננו, והם ייקבלו 50K פחות ממה שהם באמת רצו.

מדובר בהפרש שהוא פחות מ-2% מסה"כ הכסף המשולם כאן, כך שהייתם מצפים שהם ייתרצו כדי לגמור עם זה וזהו, נכון?

טעות.

המתווך חזר אלי, כועס למדי, והודיע לי שבעלי הדירה מסרבים למכור במחיר הזה ורוצים להראות את הדירה שוב. למה הוא כעס? כי הוא לא ייקבל עוד כסף בשביל זה, וזוהי כבר פעם רביעית שיראו את הדירה, מה שנחשב כנצח במונחים של שטוקהולם (כשלפעמים הדירה כבר נמכרת אחרי הפעם הראשונה, וכמעט תמיד אחרי הפעם השנייה). עם זאת, you never know, ואולי יבוא זה שיסכים לשלם יותר ממה שאנחנו אמרנו.

בכל מקרה, בעקבות זאת, אני משכתי את ההצעה ל-50K יותר ונשארתי בהצעה המקורית שלי. מתווך הדירות לקח את המספר שלי בארץ ויודיע לי בתחילת שבוע הבא מה קורה.

מצד אחד - מעצבן. כמעט כבר היתה לנו דירה ביד, ואחת יפה, גדולה ומרווחת, באיזור ממש נחמד. מצד שני - לקנות דירה ולחתום על חוזה בלחץ, לטוס לארץ, לחזור באמצע הלילה רק כדי להתחיל עבודה חדשה יום אחרי - לא יודע, נשמע כמו קצת יותר מדי.

אז נחכה לשבוע הבא, ונראה.

נחיתה רכה

הסיפור הנ"ל גרם ליום העבודה האחרון שלי להיות התרוצצות בין טלפונים יותר מכל דבר אחר. עם זאת, קצת אחרי הצהריים, נפרדתי לשלום מחבריי, קולגותיי ומוקירי זכרי בעבודה הקודמת (כן, עכשיו זה רשמי) ושמתי פעמי לשדה התעופה.

אחרי עוד חצי יום, מצאתי את עצמי יוצא על אוויר הלילה החם והלח של תל אביב - הגעתי.

חבר טוב שלי אסף אותי מהשדה, ובדרך הביתה אל הוריי הוא התקשר אליהם, והודיע שיש לו חבילה משבדיה בשבילם. כשאמא שלי לא ממש הבינה על מה הוא מדבר, אמרתי אני "חבילה מדברת". היא השתתקה לחמש שניות, וצעקה "כוס אמא שלך! איפה אתה?".

אין ספק, נפש מעודנת (אבל לזכותה ייאמר שהיא ממש, אבל ממש, לא צפתה שזה יגיע).

בכל מקרה, אחרי מפגש בבית, שיחה קצרה וכו, יצאתי לבדוק עם החבר את הטענה של בלייזר כי ב"Black" (סינמה סיטי) יש את ההמבורגר הטוב בארץ. אכן המבורגר משובח ביותר, לא יודע אם הטוב בארץ. אחרי זה עשינו את הטעות הפטאלית של ללכת להצגת 3 בבוקר של X-Men 3. למה טעות פטאלית? קודם כל, כי זה חרא של סרט. דבר שני, כי מהר מאוד נזכרתי מה הדברים שאני לא אוהב בארץ - גדודי ערסים ופרחות שבמשך כל הסרט צועקים, זועקים, מדברים בקולי קולות, זורקים פופוקורן וכמובן זורקים "למה מה קרה?" לכל אחד שמעז לבקש (או לדרוש) מהם להנמיך את הווליום במיתרי הקול.

Welcome to Israel, we hope you have enjoyed the show.

שילוב משעשע

בשדה התעופה בוינה, העליה למטוס ליעדים "רגישים" היא תמיד תוך מעבר דרך בדיקה בטחונית נוספת לפני השער, וישיבה באיזור מבודד משאר השדה. עם זאת, שעשע אותי מאוד (ומשום מה לא נתנו לי לצלם) העובדה שבעוד התור לכניסה לשער בשביל הטיסה לתל אביב היתה בשער A7, ואילו התור לכניסה לשער בשביל הטיסה לטהרן היתה בשער A8, וכך ישבו להם האיראנים והישראלים, צמודים אחד לשני, מביטים במבטים מוזרים משהו דרך קירות הזכוכית שמפרידים בין שני האיזורים.

מה אני אגיד לכם, למרות כל מה שסיפרו לנו, לאף אחד שם לא היו קרניים, זנב ומזוודה עם נשק גרעיני ביד. חלקם הגדול היה עובר כמו ישראלי ממוצע ברחוב, בלי להעיף מבט שני.

אז מה אתם אומרים, אולי יום אחד כולנו, הם ואנחנו, נכיר בזה שהשני הוא בן אדם בדיוק אותו דבר, שזכותו להתקיים בכבוד ובבטחון אינה מעורערת בספק?

אוטופי, אני יודע, אבל one can always hope.