היום הרביעי (יום רביעי, השישי בספטמבר, 2006)

קמנו בבוקר לארוחת בוקר כמעט מלכותית, בלב הג'ונגל, עם שלל פירות טרופיים, לחמים טעימים וכמובן - האורז עם העדשים שהוא חלק כמעט בלתי נפרד מארוחות בוקר בקוסטה ריקה.

אחרי כן הלכנו שוב לחוף, הפעם היה מעונן כך שבמקום לשחות הלכנו לאורך החוף לטיול, ראינו ה-מ-ו-ן סרטנים, ציפורים, חלזונות ודגים טרופיים בשלל צבעים בלגונות הרדודות שלאורך החוף (לצערי, אותם היה די קשה לצלם).

חוץ מאיתנו החוף היה נטוש כמעט לחלוטין, מה שהיה חוויה נחמדה בפני עצמה.

כשסיימנו עם החוף חזרנו למלון למקלחת (בכלל, במזג אוויר טרופי שכזה, עם יותר משלושים מעלות והרבה הרבה אחוזי לחות, מתקלחים שלוש או ארבע פעמים ביום - מזכיר לי את הימים בתל אביב בקיץ טרום המזגנים).

בדרך לחדר, נתקלנו בעכביש היפהפה הזה, שיש ברשת קורי העכביש הגדולה ביותר שראיתי אי פעם:

לקחנו את הג'יפ, נסענו לנו לאורך החוף צפונה וחזרנו ל-Cahuita, כדי להשאר במלון חביב אחר שראינו ביום לפני כן - Atlantida Lodge, שיושב ממש על שפת הים, עם חוף חול שחור.

בתים צבעוניים להפליא בדרך מ-Puerto Viejo ל-Chauita

וזה הג'יפ שלנו. ברקע רואים את הים הקאריבי. בתוך המכונית, הבלונדה מתעמקת במפה (שלא ממש היתה לעזר, לפחות לא תמיד)

אחד הדברים הנחמדים במלון הזה היתה העובדה שהוא היה מלא בצפרדעים ירוקות קטנות (אח"כ התברר שאלו הן ה-Poison Dart Frogs המפורסמות, שמפרישות מעורן, כאשר הן חשות מאויימות, חומר כה רעיל שמגע ממושך מדי איתן בהחלט יכול לגרום למוות, גם אצל אדם בוגר).

שאר החדר (והמלון) היו לא פחות צבעוניים..

Poison dart frogs, הן כל כך לא מפחדות מאנשים, שזה ממש מוזר

הן פשוט קיפצו להן סביב, בגן של המלון ובשבילים ליד החדרים, כמעט ללא פחד מבני האדם שמסביב (טוב, ולמה באמת לפחד, גם כשאתה צפרדע באורך חמישה שישה סנטימטר, כשאתה רעיל מספיק כדי להרוג כל מה שמסביבך?)

אחרי הצ'ק אין במלון הלכנו לשמורת הטבע של Chauita. מדובר במסלול של שמונה קילומטר בתוך הג'ונגל, שהולך במקביל לחוף, ובו אפשר לראות שלל חיות כגון קופים, ארמדילו, המון סוגי ציפורים והמון סוגי סרטנים בשלל צבעים (המרשימים מביניהם היו בצבעי כתום-כחול זוהר). כמה שעות בשמורה הספיקו לנו (במיוחד אחרי שגילינו שהיתושים במיוחד אוהבים אנשים שהולכים בג'ונגל עם מכנסיים קצרים וסנדלים), ולכן חזרנו חזרה למלון, התקלחנו, והלכנו לבלות קצת על החוף לפני סוף היום..

סרטן כחול-אדום. מאות כאלו היו פזורים בכל רחבי החוף והפארק, בורחים לתוך החור שלהם ברגע שאתה מתקרב יותר מדי

Howler monkies. נובחים כמו כלבים, נשמעים ענקיים, אבל במציאות קטנים וממש מתוקים

ארמדילו. החייה המשעשעת שנראית כאילו היא הורכבה משאריות של חיות אחרות

את הערב סיימנו במסעדה איטלקית (?) לחוף הים. למדנו מהמקרה שקרה ביום הקודם (סופה טרופית פתאומית) וישבנו הפעם בתוך המסעדה, מסתפקים בנוף של עצי קוקוס, ירח וים קאריבי.

היום החמישי (יום חמישי, השביעי בספטמבר, 2006)

קמנו מוקדם בבוקר. המטרה - להגיע כל הדרך מ-Chauita ל-Moin, כפר קטן שידוע בעיקר בגלל שני דברים - שם נמצא הנמל העיקרי ממנו מיצאים בננות מקוסטה ריקה (זהו פריט היצוא הגדול ביותר של קוסטה ריקה. במקום שני נמצא הקפה).

הדבר השני - זוהי נקודת היציאה העיקרית ל-Tortuguero, שמורת טבע ענקית שבליבה יושב כפר קטן. השמורה יפהפיה ומיוחדת משתי סיבות - דבר ראשון, זהו איזור ההמלטה העיקרי לצבי ים שמגיעים מהים הקאריבי לחופים כדי להמליט (תקופת ההמלטה היא בין יוני לאוקטובר) וכן, שמורת הטבע היא למעשה סדרה של נהרות, תעלות ו

למקווי מים המחוברים יחדיו, עם "איי" ג'ונגלים ביניהם.

כדי להגיע לכפר חובה לקחת סירה. המסע הוא לאורך של 75 ק"מ (כן, שבעים וחמישה קילומטרים) לאורך תעלה, אשר רובה ככולה מלאכותית ונבנתה במקור בשנות השישים, כדי לספק דרכי גישה לתעשיית היערנות (והאירוניה היא, שמיד כאשר גמרו לבנות את התעלה, הוכרזה שמורת הטבע ואי אפשר היה לכרות אף לא עץ בודד אחד).

את הסירה מזמינים מראש, והמסע לוקח שלוש עד ארבע שעות, ונקודת  היציאה העיקרית היא ממזח קטן ליד נמל הבננות הגדול ב-Moin.

ההגעה ל-Moin התבררה כמסובכת יותר ממה שתכננו. למרות שבדרך ל-Puerto Viejo ראינו, גם אני וגם הבלונדה, שלט שמפנה לפנייה לכיוון Moin, אותו שלט מסתורי פשוט נעלם לו באותו הבוקר. נסענו הלוך וחזור לאורך הכביש כארבע פעמים ושלט איין. לבסוף בחרנו את הפנייה שנראתה הכי הגיונית, ובמזל הצלחנו להגיע.

על הכביש פגשו אותנו כמה אנשים, שנופפו בתג רשמי ושאלו "יש לכם מדריך?". בדיעבד, הסתבר כי רוב האנשים לא מזמינים את הסירה (עם המשיט/מדריך) מראש, ולכן אלו מנסים "לתפוס לקוחות".

נכנסנו פנימה וחנינו בחנייה ליד המזח, שם העברנו את הזמן בעיקר בסידור התיקים (לא רצינו לקחת את כל התיקים איתנו, אלא להשאיר חלק באוטו) וגם, בשתיית חלב קוקוס קר וטרי היישר מאגוז קוקוס חתוך (תענוג כל פעם מחדש).

לבסוף עלינו על הסירה - התברר שזוהי סירת פיברגלס פיצפונת עם מקום לשישה אנשים (היינו חמישה). במהלך השעות הבאות ראינו שלל ציפורים, עטלפים, קיימן אחד ואפילו איזה קוף פה ושם. התעלה עצמה ישרה רוב הזמן, אך מסתעפת לפעמים ולפעמים אפילו נושקת לים הקאריבי.

לבסוף, הגענו ל-Tortuguero, שם הורידה אותנו הסירה היישר במזח של המלון שלקחנו ללילה.

הבלונדה על המזח של המלון, עם התעלה ברקע. הים הקאריבי נמצא מאות מטרים בודדים מהצד השני של הכפר

התברר שבעל המלון, בחור חביב ביותר בשם דאריל. הוא עצמו ביולוג קנדי, שהגיע לקוסטה ריקה כדי לנהל תחנת מחקר, ולבסוף נשאר, התחתן עם בחורה מקומית, ופתח מלון בכפר שמהווה מכה לאלו שרוצים לראות, לחקור ולעזור בכל הקשור לצבי ים.

איגואנה. רואים אותן בכל מקום בכל רחבי קוסטה ריקה, הן אוהבות במיוחד לחצות את הכביש כאשר מכוניות באות

אחרי סיבוב קצר בכפר הזערורי, וארוחת ערב נ-פ-ל-א-ה (שגם הומלצה במדריך, אגב) במלון/מסעדה Miss Junie, יצאנו בערב עם דאריל לסיור לילי בחלק החוף של שמורת הטבע, שם ראינו צבות ים עולות לחוף, חופרות קינים, מטילות ביצים וחוזרות למים. היה מרתק (ואסור היה לצלם - גם בגלל הזמן שזה לוקח וכך פחות אנשים מספיקים לראות, וגם בגלל הפלאש), אבל לבסוף כמות היתושים האדירה הכריעה אותנו וחזרנו לשנת לילה ערבה במלון של דאריל..

בחזרה מהסיור, נתקלנו בקרפדה הענקית הזאת יושבת לה ליד הכניסה לאיזור החדרים