הפוסט הזה אצל דודה מלכה הזכיר לי אירוע שקרה לפני שבוע בערך.

השעה היא שעת ערב ביום שבת, אני והבלונדה מחכים לאוטובוס שייקח אותנו לאיזור המסעדה בה ניפגש עם ר' ו-ק' (הזוג  המעורב היחיד שנשאר עכשיו מ"מעגל החברים הקרוב" שלי, אחרי שעדי ארזה את הפקלאות וחזרה לארץ).

האוטובוס מגיע. אנחנו עולים והולכים לכיוון החלק האחורי. בדרך, מבחינה הבלונדה במזוודת כסף, משהו בסגנון הזה:

יושבת לה בנחת על אחד הכיסאות באוטובוס, ללא איש לידה.

"זה נראה לי כמו תיק של פצצה", היא מסננת, "אבל בוא נגיד לנהג רק כשאנחנו יורדים מהאוטובוס, אחרת אנחנו נאחר לפגוש את ר' ו-ק'" (את ההגיון שבדבר נשאיר לדיון בפעם אחרת, זו לא מטרת הפוסט הזה).

אני מחייך  ומתיישב. בינתיים, עולים עוד כמה לאוטובוס, ביניהם אחד ששם לב מספיק לתיק כדי ללכת לנהג ולהודיע לו ש"יש תיק שנראה חשוד על אחד המושבים".

הנהג ממלמל משהו לא ברור, והבחור חוזר לתיק, מרים אותו, ולוקח אותו לנהג, ששם אותו לידו.

אני מסתכל על כל הסיפור בתדהמה (וכנראה תוך כדי נענועי ראש ימינה-שמאלה, כי לפתע שואלת אותי הבלונדה) "מה קרה?"

אני מסביר לה (למרות שהיא כבר יודעת לבד, היא היתה בארץ מספיק פעמים ומכירה אותי מספיק שנים) כי מה שהבחור הזה עשה הוא ה-Major no no הכי גדול שיש בכל מה שקשור לחפצים חשודים.

משם הובילה השיחה להרהור בקול שלי על כמה בני מזל הם השבדים, שאינם מודעים לדברים כמו "חפצים חשודים". נזכרתי גם בכל סרטוני הילדים שהיו מקרינים (ואולי עדיין מקרינים?) בטלוויזיה החינוכית כדי לחנך את הדור הצעיר מה לעשות "במקרה שנתקלים בחפץ חשוד" ("אל תגע פן תפגע" וכו').

מדהים לראות איך כל זאטוט בישראל, ברגע שיראה שקית, תיק או כל חפץ מונח במקום ציבורי כלשהו ללא השגחה, מיד יקבל את אסוציאציית ה"זו אולי פצצה". משם המרחק לטלפון משטרה, חבלן, רובוט, קצר מאוד.

וכמו שאמרתי - לשבדים אין מושג קלוש (וכולי תקווה שהם לא ייצטרכו לקבל מושג) על כל העניין. מבחינתם, אפילו תיק שכזה שיושב לו בדד באמצע האוטובוס הוא אולי "מחשיד" (ובכלל מדהים שהצעיר ההוא חשב שיש משהו מוזר ושזה לא סתם תיק שנשכח) אבל בוודאי ובוודאי שלא סיבה להזעיק משטרה, לפנות את האוטובוס ושאר ירקות אשר בארץ אף לא היו גורמים להרמת גבה.

ועל זה נאמר - Ignorance is bliss