הבלונדה בספ"ש שלה עם החברות בטאלין (פשוט מדהים - חבילה שכוללת הפלגה באותה מעבורת שאנחנו הפלגנו בה לטאלין, הסעה למלון מחוץ לטאלין, שני לילות בסוויטה עם ג'אקוזי, full-board במלון וכל טיפולי הספא של המלון בצורה חופשית, כולל עשרות סוגי מסאז'ים, מינרלים, בריכות, סאונות וכו' וכו' והעברה בחזרה לשטוקהולם - כל זה בעלות של פחות מ-2500 קרונות או 1300 ש"ח).

לכן, זה בהחלט זמן מצויין לנצל את ההזדמנות, לשבת קצת מול המחשב ולהחזיר את החוב - סיכום המסע שעוד לא סופר לטיול בקוסטה ריקה.

אז.. איפה הפסקנו?

היום השמיני - יום ראשון, השמיני בספטמבר, 2006

להתעורר בבוקר עם הר געש מול הפרצוף זו חוויה מעניינת למדי. גילינו גם שהרעמים והגרגורים של ההר אינן מפסיקים אף לא לרגע אחד, למרות שקשה יותר לשמוע אותם ביום:

ככה זה נראה ביום ממרפסת החדר שלנו.

החלטנו להקדיש את היום הזה לפעילות קצת יותר אקטיבית מאשר הנסיעה באוטו, שהיתה מנת חלקנו במשך ימים כה רבים. המטרה היתה כניסה ל-Arenal Observatory Lodge, פארק/מלון ששוכן יותר קרוב מכל אחד אחר לצלע ההר. משם, ממשיכים ברגל לטיול של כמה שעות במעלה Cerro Chato, ההר/גבעה השכן של Arenal, שהוא עצמו הר געש כבוי. הסיבה לטיפוס (מעבר לחוויה עצמה - טיפוס דרך ג'ונגל ובוץ במעלה כמה מאות מטרים טובים של גבעה תלולה בחום הטרופי), היא אגם גדול שמתחבא לו במכתש שבראש ההר. כמו כן, בימים בהם יש ראות טובה, זהו המקום הטוב ביותר והקרוב ביותר לצפייה באיזור הפעיל של הר הגעש מהקרקע.

שלט בכניסה ל-Arenal Observatory Lodge. אהבתי (ולו רק היו מאמצים זאת בכל מקום בו האדם נפגש עם הטבע)

הגענו עם האוטו לאיזור החנייה, נעלנו נעלי הליכה (וטוב שעשינו כך), לקחנו בקבוקי מים (ומאוד טוב שעשינו כך) ויצאנו.

הטיפוס עצמו, למזלנו, לא היה קשה במיוחד. בימים שבהם יורד גשם הטיפוס חלקלק ומלכלך כמו שרק טיפוס במעלה ג'ונגל טרופי שקוע בבוץ רטוב יכול להיות. הבוץ אמנם היה לח, אבל לא מספיק כדי שנהפוך לגושי בוץ מהלכים.

עם זאת, היה חם ולח מאוד, וההגעה למעלה לא ממש קלה (יש, פחות או יותר, שלטים שמורים את הדרך במעלה ההר, דרך צמחייה עבותה וטיפוס תלול למדי), ובכל זאת, אחרי שעתיים וחצי טיפוס, הגענו:

דוגמא לאיך שנראה ה"שביל"

האגם בראש ההר. הירידה אליו היתה סיפור של עוד שעה לפחות. החלטנו לוותר על התענוג ולחזור למטה במקום

הריאות מסביב, עם זאת, לא היתה טובה (אפשר לראות בתמונה למעלה את הערפל) כך שאת ארנל לא ראינו בכלל (כן, זה חרוז, פחות או יותר).

עוד שעה וקצת והיינו בחזרה למטה, שמחים, טובי לב ומלוכלכים למדי (הבלונדה החליקה על התחת פעם אחת בדרך למטה. גם אני).

וככה זה נראה מהשביל (הפרשי הגובה בתמונה קצת מטעים, Cerro Chato הוא בערך חצי מגובהו של הר הגעש):

חזרנו ל-Observatory Lodge, ישבנו על הטראסה הענקית שלו שצופה על הפנורמה מסביב ונותנת את נקודת הצילום המיושבת הכי מוצלחת על ההר, ואכלנו לנו ארוחת צהריים בצילו:

קוסטה ריקה ידועה מאוד ב-Hanging Bridges. ישנם עשרות אתרים בהם מפעילים פרטיים כאלה ואחרים בונים מערכות שבילים בתוך הג'ונגל, ומשלבים בתוכם גשרים תלויים, כשהמטרה היא להסתובב מעל ובתוך ה-Canopy שלו במקום מתחת. מקום אחד שהומלץ לנו נמצא קרוב למדי לאיזור ארנל, וכך מצאנו את עצמינו (אחרי נסיעה בכביש התלול ביותר בו נסעתי מעולם, לפחות עד לאותו היום) בכניסה לאיזור האתר.

טיול של שעה הניב כמה מסקנות, ביניהן שאחרי טיול של שעות בג'ונגל אמיתי, טיול בג'ונגל "מסודר לתיירים" לא ממש מרגש במיוחד. מסקנה שנייה היתה, אחרי שהבלונדה ואני התנסינו בלקפוץ על הגשרים התלויים בגובה עשרות מטרים מעל הקרקע, שכדאי לפעמים לקרוא את הפרוספקט שמחלקים בכניסה (שהודיע, באותיות של קידוש לבנה, שאסור לקפוץ על הגשרים). נו, מילא:

הבלונדה עושה את מה שאסור לעשות

הצמח הזה גדל לו על ענף/שורש מת שתלוי בערך ארבעים מטרים באוויר (אפשר לראות את צמרות העצים האחרים הרחק מתחת)

הבלונדה נחה מעט. הקרקע אי שם שלושים או ארבעים מטרים מתחתינו

משם חזרנו למלון, שמחים וטובי לב. החלטנו שאת שארית היום נבלה ברביצה בריאה באיזור הבריכה הנפלא של המלון.

בחדר גילינו כי החדרנית שלנו (מאוחר יותר הסתבר שזה רוב מכריע של החדרניות במלונות הטובים) עברה קורס אורגינמי למגבות, וגם מאוד אוהבת לפזר פרחים בשפע (נראה נחמד מאוד, אבל להצליח להעיף מהמגבת את כל הפרחים לפני שמשתמשים בה הופך לטרחה בשלב מסויים):

מי שלא מצליח להבין מה הולך כאן - יש לב עשוי משתי מגבות, ובו יש מעין ברבור עשוי משתי מגבות נוספות. כל הפרחים שרואים הם פרחים אמיתיים

ואכן, נאמנים להחלטתינו, בילינו את שארית אחר הצהריים בבריכה, בצילו של הר הגעש:

בערב היינו במסעדת הבשר הטובה ביותר שיצא לנו לראות בקוסטה ריקה (באופן מפתיע, הבשר שם ממש לא משהו. הם הרבה יותר טובים בכל הקשור למאכלי ים ופירות).

היום התשיעי - יום שני, התשיעי בספטמבר 2006

עזבנו את המלון ונסענו מערבה. המטרה - להגיע לעיירה קטנה ורחוקה למדי בקצה הדרום מערבי של חצי האי במערב קוסטה ריקה, שם החופים אמורים להיות נפלאים והאווירה נפלאה.

לו רק ידענו מה מצפה לנו.

העונה, כאמור, היא העונה הגשומה. במיוחד בחלק המערבי של קוסטה ריקה, שם מצויים נהרות בשפע והרים, הדבר אומר שדרכים אשר פנויות וקלות למעבר בקיץ, הופכות לבלתי עבירות לחלוטין בחורף.

הוסיפו לכך דרכים תלולות ביותר, מחסור כמעט מוחלט בשילוט דרכים, אזרחים שנלהבים לעזור אבל כמעט אף פעם לא נותנים מידע מדוייק (או לא מבינים את השאלה) ותגיעו לנוסחה מנצחת. בשעתיים וקצת עברנו כמאה ועשרים קילומטרים. נותרו לנו, לפי המפה, עשרים עד שלושים קילומטרים למטרה. הבעיה היתה, שהעשרים-שלושים הללו כללו מעבר בשבילים שמסומנים כ-Offroad בלבד.

ולא, הם ממש לא מגזימים:

למה הבלונדה נכנסת לנהר עמוק עם זרימה חזקה? כדי לבדוק אם אנחנו יכולים לעבור שם עם הג'יפ. אין שלטים, אין נפש חייה, ואם לא נעבור מכאן נקבל עיקוף ענק

את הנחלונצ'יק הזה עברנו בלי הרבה בעיות. הוא היה אחד הראשונים והקטנים. אחריו הגיעו מפלצות כמו זה בתמונה למעלה, ואף יותר גדולים.

היה קשה, מאוד קשה למצוא את הדרך. פעמיים ושלוש הגענו לנהרות שהיה ברור כי אם ננסה לחצות אותם, אפשר יהיה להגיד שלום ולא להתראות לג'יפ, ואולי גם לנו. העיקופים הלכו והסתבכו, במיוחד כאשר, כאמור, אין את מי לשאול, אין שילוט דרכים וכל קשר בין המפה למציאות מקרי בהחלט.

לבסוף, אחרי כמעט ארבע שעות (של ניסיון לעבור 20-30 קילומטרים!) ויתרנו. נזכרנו כי בדרך ראינו מלון שנראה נחמד מאוד, גם אם הוא בוודאי לא יהיה זול במיוחד. התחיל כבר להחשיך, והדבר האחרון שרצינו היה להתקע בשומקום, עם נהרות שצריך לחצות ודרכים לא מסומנות והרים וגבעות מסביב, אז חזרנו לשם.

הגענו עייפים ורצוצים, אך זה היה הויתור המוצלח ביותר שעשינו בכל הטיול.

המלון עצמו - Casa Caletas - הוא מלון בוטיק חמישה כוכבים. למלון שמונה חדרים וסוויטה אחת בלבד. כל חדר עם מיטת king size עשויית עץ, סדינים רכים ממשי, ריהוט משובח ועוד. בריכה פסטורלית היושבת על קצה הצוק, ומשקיפה על האוקיינוס האלטנטי והג'ונגל מסביב.

הסתבר, שאנחנו אורחי המלון היחידים.

בחרנו לנו את החדר המוצלח ביותר, והשתקענו. לא לקח זמן רב עד שמצאנו את עצמנו, בדד לבד, בבריכה המדהימה:

צפינו בשקיעה, ואז חזרנו לחדר. המקלחת היתה עשויית שיש ומלאת מים חמים - בדיוק מה שהיינו צריכים. משם לארוחת הערב, על כורסאות רכות שיושבות על טראסה המשקיפה על הנוף הנראה לעיל. שוב, אנחנו האורחים היחידים, כך ששלושת אנשי הצוות במלון עובדים, למעשה, רק בגללנו (לא ממש מרגיש נוח, אבל מתרגלים).

הארוחה היתה פשוט מעולה, וזה בפני עצמו לא היתה הפתעה גדולה (מה שכן הפתיע היתה העובדה שיש להם את המצרכים לכל המנות בתפריט למרות שלא היו בכלל אורחים עד שהגענו, ואנחנו הרי לא הזמנו מראש אלא הגענו בהפתעה אחר הצהריים).

משם חזרנו לחדר, להעביר את הערב בצורה רגועה ונעימה, אחד בחברת השניה.

יותר מאוחר, החלה סערת ברקים. החלטתי שזו הזדמנות מצויינת לנסות ולצלם את הסערה (תרגיל צילומי מעניין), ואף יצאו כמה תמונות טובות עד שהבנתי כי לשבת ליד מקור מים (הבריכה) בנקודה הכי גבוהה באיזור כאשר סערת ברקים משתוללת סביבך זה לא בדיוק הדבר הכי חכם בעולם לעשות, ולכן חזרתי לחדר והלכתי לישון על המיטה הנפלאה.