לא ממש התכוונתי לכתוב פוסט על הנושא, אבל ראיתי את "הנושא החם" החדש כשנכנסתי לאתר והגעתי למסקנה שממש לא משנה מי צודק ומי לא, מי משקר ומי אומר את האמת.

גם פרץ וגם אולמרט, שניהם הם פוליטיקאים סוג ז'. שניהם אנשים קטנים שמתעניינים בעצמם, במטרותיהם הפוליטיות והאישיות וכוח שהם יכולים להשיג (ולא, הם לא שונים בהרבה מביבי בעניין הזה, רק שבניגוד לביבי הם מציגים את זה בצורה פחות בוטה).

שניהם מהווים דוגמא נפלאה לתהומות הנשייה שאליהם הגיעה הפוליטיקה הישראלית באחת עשרה השנים האחרונות. לא שהכל היה טוב, טהור וכשר בזמן ממשלות רבין, פרס (הראשונה) ושמיר, אבל אז לפחות היו מנהיגים עם אידיאולוגיה, חזון, מטרה וכוח הנעה. לפחות חלק מהפוליטיקאים היו אכן אנשים עם שליחות ורצון להיטיב עם העם (בדרך שהם ראו כנכונה). בין אם הסכמתם עם הדרך או התנגדתם לה, ידעתם כי המנהיגים נמצאים שם כדי להפוך לעשות את העבודה שלשמה הם נבחרו.

אין לי הרגשה כזאת היום. אפילו לא קצת. מתי המעט שעוד מהווים "אנשים בעלי חזון ואידאולוגיה" הופכים מהר מאוד לעסקנים מלוכלכים כמו שאר חבריהם כדי לשרוד בביצה הפוליטית של ישראל, או לחילופין חוטפים קלקול קיבה רציני מכל הגועל נפש ובורחים כל עוד נפשם בם (או לחילופין, נזרקים החוצה כי הם "לא משחקים את המשחק", ראו מקרה יוסי שריד ומר"צ או מהכיוון השני, עוזי לנדאו והליכוד).

מה זה אומר לגבי עתדינו? אין לי ממש מושג. אבל אני יודע שאם לא יישתנה משהו בקרוב, המצב לא יילך ויישתפר, אלא להפך.

שום דבר טוב לא יכול לצאת מכך שאת המדינה מנהלים חבורת חדלי אישים, רודפי כוח ושררה ותאבת בצע, שחיים כולם כאחד בגישת "אחרי המבול".