פרס בלתי נראה
אוסה לארסון היא סופרת שבדית, שזכתה לפני שנתיים בפרס אגודת ספרי המתח השבדית בפרס "ספר המתח של השנה". היא כתבה היום, בטור אישי בעיתון Stockholm City, טור שחשבתי שיהיה שווה לתרגם.
אז, בלי יותר מדי הקדמות מיותרות, הטור: (אי דיוקים בתירגום הם באשמתי, באם הם קיימים):
פרס בלתי נראה עם הרבה משמעות
ביום שבת תחליט האקדמיה השבדית לספרי מתח מי יקבל את הפרס לספר המתח הטוב של השנה. את הפרס הזה קיבלתי אני לפני שנתיים.
גרנו בחווה מחוץ ל-Nyköping באותו הזמן.
לא קרה הרבה שם. לפעמים ברחו כבשים. זה היה מרגש למדי. השכנים נהגו לבוא ולעזור לנו.
זה היה יום שבת. נסעתי ל-Coop Forum (סופרמרקט) כדי לעשות קניות לבד. בלי הילדים. הרגשתי הרגשת עילוי קלה ושמחה על כל החופש הזה. היכולת ללכת שם לבדי, בין כל המוצרים, ולחשוב את מחשבותיי בלי שאצטרך לפקח ולשמור ולבדוק מישהו אחר.
אז התקשר אלי תומאס בואס מהאקדמיה לספרי המתח ואמר שאני קיבלתי את הפרס.
"אתה צוחק!", צעקתי.
ותוך כדי שהוא אמר כי הוא לא צוחק רצתי בשמחה מסביב לאיזור הלחם. קיללתי לי מחרוזות של שמחה. צעקתי ושרתי "אלוהים, איזה יופי!" אין-סוף פעמים בדיוק.
כאשר הסתיימה השיחה עמדתי לדקה ליד מדף העוגיות והסתכלתי בחיוך על הטלפון שלי. אז הרמתי את מבטי, והסתכלתי מסביבי.
אף אחד בקרבתי שם לב להתפרצות שלי. אף אחד לא שאל "הממ, אילו חדשות טובות קיבלת?". אנשים קראו בעיון את רשימת הקניות שלהם ודחפו קדימה את עגלות הקניות בין המדפים.
גם אני לא הבחנתי דבר, והמשכתי לי בדרכי לכיוון איזור מוצרי החלב.
כאשר יצאתי מהוולבו בבית בחווה פגשו אותי הילדים. צלצלתי הביתה מהדרך וסיפרתי לבן זוגי על הפרס. הוא סיפר עליו לסטלה וליאו.
"אמא! אמא! קיבלת פרס!", הם צעקו ביחד.
"אני יודעת", אמרתי וחשבתי על כך שסוף סוף קיבלתי הזדמנות לנצל את השמלה ההיא שרציתי למדוד בחנות. "נכון שזה נפלא?"
"אנחנו נהיה עשירים!", חגגו השניים.
"אה... לא בדיוק". אמרתי. "אנחנו לא נקבל כסף".
"אנחנו נקבל גביע!!", הם צעקו.
"לא בדיוק", אמרתי. "גם לא גביע. זה מעין פרס בלתי נראה".
ניסיתי לחייך בשמחה רבה כדי שהם יבינו שזהו מאורע גדול וחשוב בכל מקרה. הילדים הסתכלו עלי כאילו איבדתי את דעתי. מישהו כאן רומה.
הם סבו על עקבותיהם ללא מילה נוספת ונעלמו לכיוון הלול.
בן הזוג הופיע באובר-אול העבודה שלו.
"את הטובה ביותר", אמר בנדיבות.
נכנסתי לבית עם השקיות מהסופר. אני בכל זאת שמחתי על הפרס הבלתי נראה הזה.לכל אחד יש רגעים שבירים. במקרים שכאלו העורך הפנימי שלנו הוא החזק ביותר. הוא קם בבוקר בשעה ארבע וחצי. שותה שתי ביצים נאות לארוחת בוקר ואז מגיע לחדר השינה ובועט אותי מהמטה.
אני מחזיקה את הפרס הבלתי נראה שלי לרגע וחושבת כי לא יכול להיות שאני חסרת ערך לחלוטין. הרי קיבלתי את הפרס.
בכל מקרה, בתי סטלה הצילה את המשפחה שבוע מאוחר יותר.
היא זכתה בתחרות של עיתון הילדים Bamse וקיבלה בובת פרווה של Lille Skutt. פרס אמיתי.
היא החליטה לעשות מחווה אמיתית והודיעה שהבובה שייכת לכל המשפחה.
סרט זוועתי
The Kiss - אחד מציוריו המפורסמים ביותר של גוסטאב קלימט
היום בערב הלכנו לראות את Klimt, הסרט בהפקה אוסטרית-צרפתית-בריטית-אמריקאית, בכיכובו של ג'ון מלקוביץ', העוסק בחייו של הצייר האוסטרי המפורסם גוסטב קלימט, שחי בחצי השני של המאה התשע עשרה ומת מסיפיליס ב-1918 (והיום הוא הצייר הכי יקר בהיסטוריה - ציורו הזה נמכר לפני מספר שנים ב-130 מיליון דולרים.
מה אני אגיד לכם. זוועה.
נראה שיוצרי הסרט כל כך רצו להתחכם, כל כך רצו להיות מתוחכמים, מתוסבכים ופלצנים (אני ממש לא אוהב את המילה הזאת, אבל בקונטקסט הזה היא פשוט מתאימה לחלוטין) עד שהם שכחו להוסיף כמה מרכיבים חיוניים לסרט. כמו עלילה. או הגיון. את תסריט. או עניין.
מה יש לנו שם? בחורות ערומות בכמויות מסחריות (ואני מודה, זה כיף לראות הרבה בחורות יפות בעירום מלא, אבל אפילו כשרואים סרטי פורנו אמיתיים משתעממים לבסוף אם אין עלילה בגרוש), סיפורים לא ברורים, משחק לא אמין (אפילו ממלקוביץ', שנראה רוב הסרט כאילו הוא סובל, ואני לא בטוח שזה בגלל הדמות שהוא משחק) ושעמום. אלוהים, כמה שעמום. שעה וחצי של סרט שמרגיש כמו חמש.
להתרחק, כמו מאש. אם אתם רוצים ללמוד על קלימט, קראו עליו בוויקיפדיה ולכו לראות תערוכה שלו במוזיאון. חבל לבזבז את הזמן על הסרט.
ציון: 1 מ-10 (למה 1? כי בכל זאת רואים שם יצירות של קלימט, והוא בהחלט עשה דברים יפים).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ford Prefect
